מְחִתָּה

ש"נ, סמי' מְחִתַּת, – כמו חִתָּה, חֲתַת: אל תהיה לי לִמְחִתָּה מחסי אתה ביום רעה (ירמ' יז יז). והיה מואב לשחק וְלִמְחִתָּה לכל סביביו (ירמ' מח לט). רחקי מעשק כי לא תיראי וּמִמְּחִתָּה כי לא תקרב אליך (ישע' נד יד). חכמים יצפנו דעת ופי אויל מְחִתָּה קרבה הון עשיר קרית עזו מְחִתַּת דלים רישם (משלי י יד-יה). מעז לתם דרך יי' וּמְחִתָּה לפעלי און (משלי י כט). נצר פיו שמר נפשו פשק שפתיו מְחִתָּה לו (משלי יג ג). ברב עם הדרת מלך ובאפס לאם מְחִתַּת רזון (משלי יד כח). פי כסיל מְחִתָּה לו ושפתיו מוקש נפשו (משלי יח ז). – וְשָׂם המבצרים מְחִתָּה : פרצת כל גדרתיו שמת מבצריך מְחִתָּה (תהל' פט מא). – ואמר המשורר: ואמות במכאובי ונגדי צרי גלעד ואצמא אל מים וגיחון לעֻמתי, בנפשי אשר אוהב חיותי ושלותי וישמח ליום אידי ויאהב מחתתי (רשב"ג ידידי שעו). היצטדקו לפניך מלאי מחתה ובושה, גרושים מלפניך והיו לאויבים ירושה (ר"י הלוי, סליחה, רצה רנת).

חיפוש במילון:
ערכים קשורים