*, ש"נ, מ"ר מְלִיקוֹת, — שה"פ מן מָלַק: שלא תהא מליקה אלא בעצמו של כהן (ר"ע, ת"כ ויקר', פרש' ז). שחיטתה (של נבלת העוף) ומליקתה מטהרות את טרפתה (ר' מאיר, טהר' א א). כל הצואר כשר לשחיטה וכו' ומן העורף כשר למליקה מלק מלמעלה מליקתו כשרה מלמטה ומן הצדדין מליקתו פסולה (תוספת' חול' א יא). שחיטה בכלי מליקה ביד (שם יב). מצות מליקה מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק (בני ר' חייא, חול' יט:). נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח (זבח' ו ה). הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות וההזאות והקבלות נוהגין באנשים ולא בנשים (קדוש' א ח). — ואמר המשורר: ומי יכין כשירתך אשר מֹר ושמן טוב עלי ראשים מריקה, וכל דל מזבֹח פר וכבש יהי נעתר בתורי המליקה (ר"ש הנגיד, ידידותך).