1, ש"ז, בכנ' מַנְךָ, —  מזון שאכלו ישראל במדבר: ויקראו בית ישראל את שמו מָן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחת בדבש (שמות יו לא).  ובני ישראל אכלו את הַמָּן ארבעים שנה וכו' את הַמָּן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען (שם לה).  ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל הַמָּן עינינו וְהַמָּן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח וכו' וברדת הטל על המחנה לילה ירד הַמָּן עליו (במד' יא ו-ט).  ויאכלך את הַמָּן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך (דבר' ח ג).  וישבת הַמָּן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מָן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא (יהוש' ה יב).  ורוחך הטובה נתת להשכילם וּמַנְךָ לא מנעת מפיהם (נחמ' ט כ).  וימטר עליהם מָן לאכל ודגן שמים נתן למו (תהל' עח כד). —  ובתו"מ:  הוצאתי אתכם ממצרים וקרעתי לכם את הים והורדתי לכם המן והעליתי הבאר והגזתי לכם השליו (ר' יהושע, מכי' בשלח ד ה).  כשם שהנביא מגלה חדרים וסתרים כך היה המן מגיד לישראל חדרים וסתרים (ר' יוסי, שם).  ששים אמה היה גבהו של מן (ר"א המודעי, שם ג).  שתי אמות היה המן גבוה מן הארץ (ר' אלעזר, שם).  כיצד היה המן יורד לישראל יוצאה רוח צפונית ומכבדת המדבר יורד מטר ומכבס הארץ והטל עולה ורוח מנשבת בו ועושהו כמין שלחנות של זהב והמן יורד עליהם ומה היו ישראל אומרים אם מן זמן הקב"ה למכעיסיו ק"ו שישלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא (שם).  עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה וכו' (אבות ה ו).  מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים (ר' אבהו, יומ' עה.).  משנגנז הארון נגנזו עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה (ירוש' שקל' ו א).  כשהייתי נותן לכם את המן הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם (ר' ברכיה, מד"ר ויקר' כח).  ואתה ברחמיך הרבים לא עשיתם כלה במדבר עמוד הענן לא סר מעליהם יומם ומנך לא מנעת מפיהם ומים מסלע הוצאת להם (שם במד' כ). —  *אֹכֵל הַמָּן, כנוי למי שפרנסתו נתונה לו חנם מבלי שהוא יעבוד כל עבודה:  לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם אוכלי תרומה (רשב"י, מכי' בשלח ד ב). —  והשתמשו בו הפיטנים והמשוררים הרבה בפיוטיהם ושיריהם:  טסו שלוים לתאבם ומנך עלי טלילים (רסע"ג, עבודה, אלהים יה).  בטתה לאות מאמיניך, המטרת למו מניך, בחרתם השתעשע באמניך (משול' בר"ק, אפיק רנן, יוצ' ב' פסח).  היחמוס הזמן אותי ואת בו ואריוֹ את ויאכלוני כלביו, ומנך יאכיל לכסיל ואותי ישוה תוך צמאיו גם רעביו (ר"מ דרעי, היחמוס הזמן, לקו"ק פג).  ויום סיני לא ראינו, ומי הצור לא שתינו, ולא היה מנך בפינו, ועננך סביבותינו (ר"י הלוי, יודע מכאבינו). —  ובמליצה למטעם מתוק ונעים, ובהרחבה לכל דבר מתוק הטעם:  עוד אעשה בנים ומטעמים אוכל ולא אטעם במן טעמך, נעצב אני על מותך אך זאת עצב אשר לא אקחה ממך (ראב"ע, אחי יהודה).  אשר חכו כיין הטוב ומתחת לשונו מן, למתעטף בצמאון מעט מנהו להחיות מן (רמב"ע, תרשיש ד מה).  אם נחזה כל יום פני חסדו מכוכבי רום לא נחמד גד, ידו תפזר מן עלי כל איש יום זרעוני כל כזרע גד (שם א נ). —  ומ"ר °מָנִים:  שפתותיך עפרה חוט שנים, נועם קולך ערב מכל מָנים (ר"ע פרנסיס, מתק שפתים 49).