, ש"ז, סמי' מְנוֹחַ, כנ' רבים מְנוּחָיְכִי, — א) מקום שינוח שם אדם: ולא מצאה היונה מָנוֹחַ לכף רגלה (בראש' ח ט). ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מָנוֹחַ לכף רגלך (דבר' כח סה). אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מָנוֹחַ ישע' לד יד. בתי הלא אבקש לך מָנוֹחַ אשר ייטב לך (רות ג א). — ב) עצם הפעולה, Ruhe; repos; rest: היא ישבה בגוים לא מצאה מָנוֹחַ כל רדפיה השיגוה בין המצרים (איכ' א ג). ואלה אשר העמיד דויד על ידי שיר בית יי' מִמְּנוֹח הארון (דהי"א ו יו). שובי נפשי למְנוּחָיְכִי כי יי' גמל עליכי (תהל' קיו ז).  — ובתו"מ: אלו ואלו (נשמתן של רשעים ובינונים) לדומה נמסרין הללו יש להן מנוח1 והללו אין להן מנוח1 (שמואל, שבת קנב:). משיצאו מא"י עד שהגיעו לפרת לא היה להם מנוח לישב (פסיק' רבתי כח). — ובסהמ"א: ואת מוסף יום המנוח הזה נעשה ונקריב (רמב"ם, נוסח הברכ' האמצעיות). — ואמר המשורר: לציון שאפה נפשי ורוחי, היות בה כל ימי חיי מנוחי (ר"י חריזי, תחכמ' נ). — ומ"ר: וידבק לעצמי השבורים יגון לבי כטבעות לבדים, למות אחי מנוחים ועלצים לנפשי עד ימי עולם מנודים (ר"ש הנגיד, עלי מה אקרעה). לגן אהב זמן גדר ארחָיו, לבל ימצא לבבי בו מנוחָיו (רמב"ע, דיואן סו, כ"י בודלי'). — °הַמָּנוֹחַ, נהגו לכנות כך אדם שנפטר לעולמו, פְּלוֹנִי הַמָּנוֹחַ, הַמָּנוֹחַ פְּלוֹנִי: חתמו ותנו ליד בני האלוף המרומם פ"ו כהר"ר אברהם בן בעלי המנוח כמר מאיר פרנס ז"ל (פנקס ק"ק מינץ, משנ' תנ, אוצה"ס ג).