מְנוּחָה

מְנֻחָה, ש"נ, בכנ' מְנוּחָתִי, מְנוּחָתֶךָ,מְנֻחָתוֹ, מ"ר מְנוּחוֹת. — א) עצם הפעולה לָנוּחַ, מעמד של אדם נח, Ruhe; repos; rest: וירא מְנֻחָה כי טוב ואת הארץ כי נעמה (בראש' מט יה).  ברוך יי' אשר נתן מְנוּחָה לעמו ישראל (מ"א ח נו).  אליו גוים ידרשו והיתה מְנֻחָתוֹ כבוד (ישע' יא י).  אשר אמר אליהם זאת הַמְּנוּחָה הניחו לעיף וזאת המרגעה (שם כח יב).  יגעתי באנחתי וּמְנוּחָה לא מצאתי (ברוך הסופר, ירמ' מה ג).  קומו ולכו כי לא זאת הַמְּנוּחָה (מיכ' ב י).  אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מְנוּחָתִי (ישע' סו א). — אִישׁ מְנוּחָה: הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מְנוּחָה (דהי"א כב ט). —  היו דבריו לִמְנוּחָה: ותאמר שפחתך יהיה נא דבר אדני המלך לִמְנֻחָה כי כמלאך האלהים כן אדני המלך לשמע הטוב והרע (ש"ב יד יז). — ב) מקום מְנוּחָה, Ruheplatz; lieu de repos; resting-place: ויסעו מהר יי' דרך שלשת ימים וארון ברית יי' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מְנוּחָה (במד' י לג).  כי לא באתם עד עתה אל הַמְּנוּחָה ואל הנחלה (דבר' יב ט).  יתן יי' לכם ומצאן מְנוּחָה אשה בית אישה (רות א ט).  וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים וּבִמְנוּחֹת שאננות (ישע' לב יח).  ודמשק מְנֻחָתוֹ (זכר' ט א).  בנאות דשא ירביצני על מי מְנֻחוֹת ינהלני (תהל' כג ב).  ארבעים שנה אקוט בדור ואמר עם תעי לבב הם וכו' אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מְנוּחָתִי (שם צה י-יא).  קומה יי' לִמְנוּחָתֶךָ אתה וארון עזך (שם קלב ח).  זאת מְנוּחָתִי עדי עד פה אשב כי אותיה (שם יד). — בֵּית מְנוּחָה: אני עם לבבי לבנות בית מְנוּחָה לארון ברית יי' (דהי"א כח ב). — הִדְרִיכוֹ מְנוּחָה: כתרו את בנימן הרדיפהו מְנוּחָה1 הדריכהו (שפט' כ מג). — ובתלמ': תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב (רב, ברכ' סד.). — ואמר החכם: אין אוהב להפכפך ולא אמונה לעבד ולא מנוחה לחמדן (מ' אלדבי, ש"א ח). — ןמ"ר בכנ': כשנקיש מנוחותיו (של האדם) ותענוגיו עם מה שיקרהו מהמכאובים והחבלים הקשים והמומים וכו' תמצא שמציאותו ר"ל מציאות האדם נקמה ממנו (רשב"צ דוראן, אוהב משפט ד). — *ויאמר בכנוי מליצי להאדם אחרי מותו: בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה (בר אבין, מו"ק כה:). — °ומליצה רגילה לאדם גדול שמת, הוא נסע לִמְנוּחוֹת ואותנו עזב לאנחות: מרוב עונינו אבדנום נאספו מנו בחטאינו סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות (סליח', אנשי אמונה אבדו). — ואמר המליץ: נאספו ברוב עוני לעמם, ונסעו לבית עולמם, סעו המה למנוחות, ועזבו אותי לאנחות (ר"י חריזי, תחכמוני כא).  אוי לנו כי נשבה ממנו ארון הברית, לא הניח לנו שארית, ישב במנוחות שאננות, ועזב אותנו ליענות (ר"ז בן סעדי' אלצ'אהרי, ספר המוסר מה). — °מְנוּחָתוֹ כָבוֹד, דבור של כבוד יוסיפו לזכרון מֵת חשוב: והנה ר' שלמה הספרדי מנוחתו כבוד חבר שירים על שני המשקלים וכו' (ראב"ע, צחות, משל הפעל').  שאלני ר' יהודה הלוי מנוחתו כבוד (הוא, שמות כ א).  ור"י מנוחתו כבוד כתב וכו' (המנהיג, שבת סי' ל). — ואמר המליץ: ואחרי כן הלכו אל אשת החסיד ושאלוה על אדות אישה ותען אותם במר נפשה אישי תהי מנוחתו כבוד מיום נזבד אלי זבוד לא גער בי ולא הכלימני  (ר"י בן זבארה, ספ' שעשוע' ו). — °בֵּית מְנוּחָה , כנוי לקבר: לא אשמחה ברבות תבואתי, לא אאבל בדלוק באש כרי, איך אעלה אל בית מנוחתי, אם לא יהא צדקי לאשכרי (רמב"ח, דרכי נעם ו ג).                                                                                                                        



1 ת"י: מבית ניחהון טרדונון. רש"י: אצל הערים שהם נוחים בהם שם הדביקוהו. ע"כ. וכך רד"ק: במקום מנוחתם הדריכוהו. ע"כ. ויש סֹֹברים כי הוא שם מקום.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים