1, ש"ז, סמי' מְנוֹד, — שה"פ, מְנוֹד ראש, שינוד אדם ראשו לאות לעג על חברו: תשימנו משל בגוים מְנוֹד ראש בלאמים (תהל' מד טו). — ואמר הפיטן: גועלה תשית למנוד ראש, והיא תרים ראש, בכסא כבוד מראש (ר"א קליר, אל מתנשא, יוצר שבת שקלים). אולי ירחם מעֻני כבל, מלומדי מכות בענוי סבל, מנוד ראש נתונים ביושבי תבל (ר' יצחק, מלאכי רחמים, סליח' יום ד'). — והמשורר אמר: עתה עוד סמל לקנאה הנני, ומנוד ראש לסביבי אולי עוד רגע (יל"ג, אסנת בת פוטיפרע ו). — ובתלמ' במשמ' רתת: הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו מכאן שנתנה התורה במנוד ראש2 (שבת קד.). — ואמר הפיטן: צבאות קדש אחזום בעתה, צלע כגיגית עליהם כפפת, צרופה קבלו במנוד ואימתה, צופיה הליכות ביתה (רשב"י, שלמים בחנותם, ב' שבוע'). — ומְנוֹד לֵב, במשמ' תנועת הלב, דאגה: אך עוד אשאלך ומנוד לבי אז ינוח (אדם הכהן או"א, מחזה ד).