1, ש"ז, בכנ' מִנְלָם, — עשׁר ורכוש עשוי לא במשפט וצדקה כ"א בגזל וחמס ועֹשק, unrecht Gut; fortune ramassée injustement; ill-gotten gains: לא יעשר ולא יקום חילו ולא יטה לארץ מִנְלָם2 לא יסור מני חשך (איוב יה כט-ל). — והשתמשו בו בסהמ"א ר"א ועוד, לפי פרושו הוא: בחמץ בפסח דבר קדשי חללו, נתן כאלה סך במשחה במנלו, יכרת משיח ואין לן (ר"א הזקן, אזהר', אמת יהגה חכי). ומי כתר החכמה על ראשו, ומי השותה וישכח רישו, הם בהפרדם מן העולם, יפה לארץ מנלם, ועזבו לאחרים חילם (עמנואל, מחבר' א). על גלילי ובגבולי תוך מגדלי יטה מנלי (ר"מ מלונזנו, זכרה אלי, בספ' שתי הידות). ואם יטה לארץ מנלו, כי המלך דברלו, לך והחרמת את החטאים, ואנחנו בתוך הבאים (כנף רננים, פזמ', נפשי פחד). העיר ה' החופף עליו ועל שכלו תמיד יומו ולילו ולא יפרוד ממנלו פיו ולשונו, לדרוש מעמי אם ראיתי בימי הבלי אור בחיר במפרשי השיר אשר לשלמה (הקדמ' חשק שלמה, REJ 1886, Avril 225). ראש מבחר תכלית עצה וכראשיתה מנלו (ר"י סטנוב, משלי אסף נד ג).
1 עי' הערה לקמן.
2 כך בנוסחה המסורה. ותרגמו השבעים σχιάν, שהוא תרגום של צִלָּם. ת"י: מנהון ולהלהון. רסע"ג פרש מִנלָם כמו מִלָּם, הדבור שלהם, ואמר: קד יפכמון פי אלסריאני באלנון מלם מנלם חטין חנטין וכו' ולא יטה לארץ מנלם אלא יכון להם ג'אה ולא תקבל להם כלמה, ע"כ, ור"ל בעבר' שלא יתקבלו דבריהם על בני אדם. מנחם בן סרוק: כנלותך לבגד ולא יטה לארץ מנלם ענין שלטנות הם לפי הענין. ע"כ. הרדב"א באגרונו פרשו מן נול בערב' כמו מנאל, אמר וז"ל: ולא ימתד פי אלארצ' מנאלהם עלי מסמועה ואלמ'ם פיה מרכבה (לקו"ק קמו). ריב"ג: ומנ הד'א אלאצל והד'א אלמעני ולא יטה לארץ מנלם והו עלי זנה ונתתי מכרם אלמשתק מנ וגם מים תכרו מאתם עלי מא תקדמ מנ קולנא פיה ותלח'יצ כונ מנלם מנ כנלותך הוא עלי מא אצפ אקול אנ כנלותך לבגד יבגדו בך מחמול עלי כהתימך שודד תושד פלא שׁכּ פי אנ תפשיר כנלותך מג'אנש לתפשיר כהתימך וכחתימך מת'ל כהתם הפשעים והוא מנ ד'ואת אלמת'לינ ואצלה אלתשדיד פאשקט אשתח'פאפא עלי מא זעמ א'ז פכאנ תפשיר ולא יטה לארץ מנלם ולא יתצל פי אלעאלמ כמאלהמ ותמאמ אמרהמ אי אנהמ ינקטעונ פלא תדומ דולתהמ (אלמשתלחק 157), — ובעברית: ומזה השרש (נלה) ומזו המשמעה מנלם והוא על משקל מכרם מן כרה, וכך אני מפרש מנלם מן נלה, כי מהכתוב כהתמך שודד תושד כנלֹתך לבגד יבגדו בך נראה ברור כי כנלֹתך הוא כפל מן כהתמך, והוא מן תמם, במשמ' שלם, והכונה בולא יטה לארץ מנלם הוא שהשלמתם ומזמתם לא יגיע להעולם, ר"ל הם ישָׁברו ולא יארך שלטונם. רש"י ראה במנלם הרכבה מן להם, ופרש בכ"ז כמו מנחם וריב"ג וכמו"כ ראב"ע: הדבר השלם שלהם, וכך גם רד"ק: תכליתם והשלמתם. וכך רוב שאר המפרשים הקדמונים. וגם החדשים לא מצאו שום דבר מתישב על הענין לפי הנסחה המסורה. קצתם החליטו כי הנסחה משֻבשה, והגיהו הגהות מתחלפות: מכלם, מַגָּלָם, מזלם, מלֻנים, מלִלם, שבלם, וכיוצא בזה, וכל אלה ההגהות אינן מרפאות את הכתוב. עכ"פ גם לפי הנוסחה המסורה כנוי הרבים של מנלם בודאי שבוש ובהקבלה לחצי הפסוק שקודם לו צריך להיות מנלוֹ, ולפרש מלה זו במשמ' דומה לחילו, בענין כל מה שצבר וקבץ בגזל וחמס, ולתקנת המליצה צריך במקום לארץ בארץ, וצורת הכתוב תהי: ולא יִטֶּה בארץ מִנְלוֹ, והפעל יטה אינו עתיד מן נטה אלא מן שרש מיוחד יטה, וחבר לו בערב' וטא وطأ, בעתיד יַטא, ובלשון המדֻברת גם וטה, יטה (מחיט אלמחיט בזה השרש), ומשמש בערב' במשמ' ערך וסדר דבר, ובהתפ': אתטא אלאמר, במשמ' אשתקאמ ובלע' נהאיתה, ר"ל נתישר והגיע לתכליתו.