°, ש"נ, מ"ר מְנִיעֹות, — שה"פ מן מָנַע, מה שמונע לעשות דבר מהדברים: שאם ינוס מכח נפש בשגגה שלא ימצא מניעה שתמנע אותו מלנוס (רמב"ם, פי' שקל' א א). וכח המניעה חזק בשב ואל תעשה תנצח א' למאה (הקד' ספ' הירח בסוף מנח' קנא' לאבא מארי). — ומ"ר: כשהשכל הנאות נאצל על מי שהוא בעל מדות טובות ושלם בדרך ארץ ורודף אחר אהבה ושלום עם בני אדם השכל שהוא קנוי ממנו אין לו מניעות כדי שיגיע ויחזור אל המקום אשר נחצב משם (ר"י אבוהב, מנוה"מ, הקדמ' נר ו).