*, ש"ז, מ"ר מְסִיתִים, — א) מי שֶׁמֵסִית את חברו לעשות דבר אסור, בפרט בעניני אמונה: אלו הן הנסקלין הבא על האם וכו' המסית והמדיח והמכשף ובן סורר ומורה (סנה' ז ד). המסית זה הדיוט המסית את ההדיוט אמר לו יש יראה במקום פלוני כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה (שם י).  מסית אומר בלשון גבוה והמדיח אומר בלשון נמוך וכו' (ירוש' שם ז יו).  מסית אומר בלשון הקדש ומדיח אומר בלשון הדיוט (שם).  ואין טוענין למסית (בבלי שם כט.).  אמר לו הקב"ה לדוד מסית קרית לי (שאמר לשאול אם יי' הסיתך בי ירח מנחה) הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו (ר' אלעזר, ברכ' סב:).  ושנוא את האפיקורסין והמסיתים ומדיחין (אדר"נ טז). — ואמר החכם: המסית אחי ההורג (ר"י א"ת, מבח' הפנינ' לרשב"ג, שער החברים). — ובזמן החדש נהגו לקרוא מְסִיתִים את שליחי חברות הנוצריות אל לא-הנוצרים להרחבת הדת הנוצרית ביניהם, הנקראים בלעז Missionaires.