ש"ז, סמי' מִקְוֵה, — שה"פ מן קוה, כמו תקוה, והדבר שאליו יקוו, Hoffnung; espoir; hope: מִקְוֵה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ וכארח נטה ללון (ירמ' יד ה). מִקְוֵה ישראל יי' כל עזביך יבשו (שם יז יג). אשר חטאו ליי' נוה צדק וּמִקְוֵה אבותיהם יי' (שם נ ז). — והדבר המְקֻוֶּה: ועתה יש מִקְוֶה לישראל על זאת (עזר' י ב). כצל ימינו על הארץ ואין מִקְוֶה (דהי"א כט טו). — ומצוי גם בסהמ"א: ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה (רמב"ם, מלכים ז טו).