*, ש"ז, מ"ר מְקַנְּאִים, – מי שמדתו לקנא בזולתו: אל תועץ עם חמיך וממקנא העלים סוד (ב"ס גני' לז י). – ואמר החכם: לא ראיתי חומס נפשו כמקנא אבלו מתמיד נפשו דואבת שכלו חסר לבו הומה (ר"י אברבנאל, נחל' אבות ד). — ואמר המליץ: וישלח האיש את ידו ויקח את המאכלת, לחתוך מן החיה הנאכלת, והנה אדומה כגחלת, וכלבב מקנאים מבושלת, ובטעמה לנפת צוף נמשלת (ר"י חריזי תחכמ' כא).