1, ש"ז, סמי' מִקְנֵה, בכנ' מִקְנְךָ, מִקְנֵהוּ, מִקְנֵנוּ, מ"ר (מִקְנִים2), בכנ' מִקְנַי, מִקְנֶיךָ, מִקְנֵיכֶם, מִקְנֵיהֶם, — א) כל הבהמה אשר לאדם, הבקר והצאן והגמלים וכו', Vieh; bétail; cattle: ותלד עדה את יבל הוא היה אבי ישב אהל וּמִקְנֶה (בראש' ד כ).  ואברם כבד מאד בַּמִּקְנֶה בכסף ובזהב (שם יג ב).  ויהי ריב בין רעי מִקְנֵה אברם ובין רעי מִקְנֵה לוט (שם ז).  ויהי לו מִקְנֵה צאן וּמִקְנֵה בקר (שם כו יד).  ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף הַמִּקְנֶה השקו הצאן ולכו רעו (שם כט ז).  אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מִקְנְךָ אתי כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב (שם ל כט-ל).  ויצל אלהים את מִקְנֵה אביכם ויתן לי (שם לא ט).  וינהג את כל מִקְנֵהוּ ואת כל רכשו אשר רכש (שם יח).  מִקְנֵיהֶם3 וקנינם וכל בהמתם הלוא לנו הם (שם לד כג).  והאנשים רעי צאן כי אנשי מִקְנֶה היו וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו (שם מו לב).  ויקחו את מִקְנֵיהֶם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבאו מצרימה (שם ו).  ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מִקְנֶה על אשר לי (שם מז ו).  ויאמר יוסף הבו מִקְנֵיכֶם ואתנה לכם (לחם) בְּמִקְנֵיכֶם אם אפס כסף ויביאו את מִקְנֵיהֶם אל יוסף ויתן להם יוסף לחם בסוסים וּבְמִקְנֵה הצאן וּבְמִקְנֵה הבקר ובחמרים וינהלם בלחם בכל מִקְנֵיהֶם3 בשנה ההוא (שם טז-יז).  תם הכסף וּמִקְנֵה הבהמה (שם יח).  הנה יד יי' הויה בְּמִקְנְךָ אשר בשדה בסוסים בחמרים בגמלים בבקר ובצאן וכו' והפלה יי' בין מִקְנֵה ישראל ובין מִקְנֵה מצרים (שמות ט ג-ד).  והנה לא מת מִמִּקְנֵה ישראל עד אחד (שם ז).  וגם מִקְנֵנוּ ילך עמנו לא תשאר פרסה (שם י כו).  וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מִקְנֶה כבד מאד (שם יב לח).  למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מִקְנַי בצמא (שם יז ג).  כל פטר רחם לי וכל מִקְנְךָ תזכר פטר שור ושה (שם לד יט).  במסלה נעלה ואם מימיך נשתה אני וּמִקְנַי ונתתי מכרם (במד' כ יט).  וּמִקְנֶה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מִקְנֶה ויבאו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה וכו' הארץ אשר הכה יי' לפני עדת ישראל ארץ מִקְנֶה הוא ולעבדיך מִקְנֶה וכו' יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה (שם לב א-ה).  ויאמרו גדרת צאן נבנה לְמִקְנֵנוּ4 פה (שם טז).  רק נשיכם וטפכם וּמִקְנֵכֶם ידעתי כי מִקְנֶה רב לכם ישבו בעריכם (דבר' ג יט).  נשיכם טפכם וּמִקְנֵיכֶם ישבו בארץ אשר נתן לכם משה בעבר הירדן (יהוש' א יד).  ולא נתנו חלק ללוים בארץ כי אם ערים לשבת ומגרשיהם לְמִקְנֵיהֶם ולקנינם (שם יד ד).  ונתן מטר ארצך וכו' ולחם תבואת האדמה והיה דשן ושמן ירעה מִקְנֶיךָ ביום ההוא כר נרחב (ישע' ל כג).  והיו גמליהם לבז והמון מִקְנֵיהֶם לשלל (ירמ' מט לב).  ויסגר לברד בעירם וּמִקְנֵיהֶם לרשפים (תהל' עח מח).  ויהי מִקְנֵהוּ שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות (איוב א ג).  מעשה ידיו ברכת וּמִקְנֵהוּ פרץ בארץ (שם י).  גם מִקְנֵה בקר וצאן הרבה היה לי (קהל' ב ז).  ולמזרח ישב עד לבוא מדברה למן הנהר פרת כי מִקְנֵיהֶם רבו בארץ גלעד (דהי"א ה ט). — ומצוי בתו"מ: וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחלה מכל השבטים (מד"ר במד' כב).  אמר להם הקב"ה אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות חייכם אין בו ברכה (שם). — ב) שה"פ, כמו קנין: אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החתי וכו' מִקְנֵה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת (בראש' מט ל-לב).  כל רכשו אשר רכש מִקְנֵה קנינו אשר רכש בפדן ארם (שם לא יח).  עם מאסף מגוים עשה מִקְנֶה וקנין ישבי על טבור הארץ (יחזק' לח יב).   הלשלל שלל אתה בא הלבז בז הקהלת קהלך לשאת כסף וזהב לקחת מִקְנֶה וקנין לשלל שלל גדול (שם יג). — ואמר בן סירא: אל תשא פנים וכו' על מקנה בין רב למעט ועל ממהיר ממכר תגר (ב"ס גני' מב ד).