ש"נ, סמי' מִשְׁחַת, — א) שה"פ מן א. מָשַׁח: בשמים לשמן הַמִּשְׁחָה (שמות כה ו). ולקחת את שמן הַמִּשְׁחָה ויצקת על ראשו (שם כט ז). ועשית אתו שמן מִשְׁחַת קדש (שם ל כה). — ב) חלק שנקצב לתת לכהן ביום המָשחו: כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אתם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל זאת מִשְׁחַת אהרן וּמִשְׁחַת בניו מאשי יי' ביום הקריב אתם לכהן ליי' אשר צוה יי' לתת להם ביום משחו אתם מאת בני ישראל חקת עולם לדרתם (ויקר' ז לד-לו). — ובתו"מ: לא כמשחת אהרן ובניו שלאחר שמלביש היה מושחם וכו' אבל משחת כל הכלים כל כלי וכלי בפני עצמו טעון משיחה (ספרא, צו, מלוא' א). משנבנה בית הראשון נגנז אהל מועד קרשיו קרסיו וכו' ולא היו צריכין שמן המשחה וכו' וכיון שבא יאשיהו גנז את הארון וצנצנת המן וצנצנת של שמן המשחה ומקלו של אהרן וארגז (תוספת' סוט' יג א). ואיזהו המשיח המשוח בשמן המשחה לא המרובה בגדים (הורי' ג ב). שמן המשחה שעשה משה במדבר היו שולקים בו את העקרים (ר' יהודה, גמ' שם יא:). — הַר הַמִּשְׁחָה, הוא הר הזיתים: שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה ומתכוין ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם (מדות ב ד).