ש"ז, —  א) מה שמשחית ומזיק, שגורם מגפה וכדומה, Verderber; destructeur; -troyer:  ולא יהיה בכם נגף לְמַשְׁחִית בהכתי בארץ מצרים (שמות יב יג).  ועבר יי' לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח יי' על הפתח ולא יתן הַמַּשְׁחִית לבא אל בתיכם לנגף (שם כג).  בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם אשר היו לְמַשְׁחִית אשר אשלח אותם לשחתכם (יחזק' ה יו). —  ב) החיל הראשון המתחיל במערכה:  ויצא הַמַּשְׁחִית ממחנה פלשתים שלשה ראשים הראש האחד יפנה אל דרך עפרה וכו' (ש"א יג יז).  ותהי חרדה במחנה בשדה ובכל העם המצב וְהַמַּשְׁחִית חרדו גם המה (שם יד טו).  הן אנכי בראתי חרש נפח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי מַשְׁחִית לחבל (ישע' נד יו). —  ג) כעין פח ללכד אנשים, Falle; piège; trap:  כי נמצאו בעמי רשעים וכו' הציבו מַשְׁחִית אנשים ילכדו (ירמ' ה כו).  ונתתיך ביד אנשים בערים חרשי מַשְׁחִית (יחזק' כא לו). —  ואמר המשורר:  ועל ימים ושנים עלילה תתעיבו, ותוסיפו עונים ומשחית תציבו (ר"י הלוי, יום אעטוף). —  בַּעַל מַשְׁחִית, מי שמעמיד משחיתים:  גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל מַשְׁחִית (משלי יח ט). —  ד) לְמַשְׁחִית, כמו תה"פ, במשמ' להשחתה:  זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו לְמַשְׁחִית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו (יחזק' ט ו).  וינקמו נקם בשאט בנפש לְמַשְׁחִית איבת עולם (שם כה טו).  כי המה היו לו יועצים אחרי מות אביו לְמַשְׁחִית לו (דהי"ב כב ד). —  ה) דָבָר נִשְׁחַת, מְכֹעָר:  ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי לְמַשְׁחִית ולא עצרתי כח (דני' י ח). —  ו) בתו"מ, כמו מַזִּיק, מלאך רע, או שֵׁד וכדומ':  משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע (מכי' בא, מס' דפסח' יא).  כיון שאמר לו הקב"ה למשה ברקיע קום רד מהר מזה שמעו חמשה מלאכי חבלה וביקשו להזיקו ואלו הן אף וחימה קצף משחית ומכלה וכיון שהזכיר משה זכותן של שלשה אבות וכו' ברחו קצף משחית ומכלה ונשתיירו שנים הקשים אף וחימה (ר' חייא בר אבא, מד"ר דבר' ג).  שלח הקב"ה ה' מלאכים להשחית את כל ישראל ואלו הן קצף אף חימה משחית חרון (פרקי דר"א מה). —  ומשל:  אומרים לאחד למה זקנך מגודל אמר להם יהיה כנגד המשחיתים (ר"א בן עזריה, תוספת' ברכ' א ו). —  ובכלל, °כנוי לרשע, מזיק וכדומה:  ולענין המשחית שבתי צבי יש"ו וכו' מעשה שהיה כך היה (קיצור ציצת נובל צבי לב.).