1, ש"נ, מ"ר מַשְׂכִּיּוֹת, בכנ' מַשְׂכִּיֹּתָם, — אֶבֶן מַשְׂכִּית, אבן שטוחה להשתחוות ליה לפני האלהות: לא תעשו לכם אלילם ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן מַשְׂכִּית2 לא תתנו בארצכם להשתחות עליה (ויקר' כו א). והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל מַשְׂכִּיֹּתָם ואת כל צלמי מסכתם ואת כל במותם תשמידו (במד' לג נב).
1 עי' הערה לקמן.
2 בעצם צורת המלה, כמו שהיא בנסחה המסורה שלנו, אעפ"י שאין לנו שום עדות מחוץ להנסחה המסורה עליה, אין מקום לפקפק, הואיל והיא באה בעצם זו הצורה עוד פעם בספר במדבר. והנה המקרא בעצמו אמר לנו מה היתה אבן זו משמשת: להשתחות עליה. אך עצם משמ' מלה זו לא נתברר בודאות, ולא גזרתה ומשקלה. לפי צורתה יוכל להיות משקל מפעית מן שכה, כמו מרבית, ויוכל להיות פעלית מן משׂך, כמו אחרית. וכמו"כ אין אנו יכולים ללמד דבר ברור בדבר מקורה ומשמ' מהתרגומים והפרושים הקדמונים. השבעים תרגמו כאן λίϑον σϰοπόν, ר"ל אבן רְאִיָּה וצְפִיָּה. ואין לברר אם תרגום זה היה אצלם בקבלה או זו סברתם הם. ומה שנתן מקום לפקפק בזה הוא, שאין לתרגום זה חבר בשאר התרגומים הקדומים. מעקילס לא נשאר לנו אמנם תרגומו למלה זו, אך תרגום אונקלוס, שבו עכ"פ בודאי נשמרה לנו המסורה היהודית, אינו סֹעֵד תרגום השבעים, כי הוא תרגם כאן ואבן סגידא, ר"ל אבן של השתחויה, וכן בספר במדבר: בית סיגדתהון, ר"ל בתי השתחויות שלהם. וכן נראה מדברי חכמי התלמוד שהיה מקֻבל אצלם שאבן משכית היא אבן סתם נתונה ברצפת הבית. אמרו בת"כ: לא תקימו אלה המרקוליס שעל גבי הדרכים רשב"ג אומר אילו החמנים שבראשי הגגות ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים אבל אתם משתחוים על האבנים שבמקדש (ת"כ בהר ו ט), ומהלשון על האבנים שבמקדש ולא על אבני משכית במקדש אנו שֹׁמעים כי הם ראו באבן משכית אבן סתם לרצפה. וכן אמרו בפרוש בגמ' בבלי (מגי' כב:): רב איקלע לבבל בתענית צבור קם קרא בספרא פתח בריך התם ולא ברך נפול כולי עלמא אאנפייהו ורב לא נפל על אנפיה מ"ט רב לא נפל על אפיה רצפה של אבנים היתה ותניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד וכו' לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד. ע"כ. מכל הדברים האלה נראה ברור כי לפי הקבלה שלהם לא היתה הכונה באבן משכית אלא אבן של רצפה פשוטה, כי לולא זאת היה צריך לאמר בפרוש כי רצפה של אבני משכית היתה שם. ולכן רגלים לדבר, כי היהודים היונים שלא ידעו מהותה של אבן משכית, דמו מסברת עצמם את המלה משכית להשם שכיות שהם פרשוהו עפ"י הלשון הארמית סכי, כי לשון הארמית הית שגורה בפיהם, אך באמת אין כל מקום למושג של צפיה כאן, כי בעבר' אין לנו שום רמז ששרש שׂכי היה נהוג בה בשמוש זה, ושכיות החמדה בודאי בודאי אינו ממושג זה, עי' שׂכיה. מזמן שאחרי התלמוד, היותר קדמון שנשאר לנו ממנו פרוש מלה זו הוא רסע"ג, שתרגם אבן משכית בערב' חג'ר מזח'רפ, וזח'רפ زخرف בערב' הוא צִיֵּר וקִשֵּׁט בצבע נוצץ. ואין ספק בדבר כי גם פרוש זה אינו אלא סברתו של רסע"ג ולא בקבלה בא לו, כי כבר ראינו כי הקבלה התלמודית סותרת לזה, ובודאי פרש כך רסע"ג כמו"כ עפ"י הדמיון עם שכיות, שהוא תרגם מזח'רפ, במשמ' ציורים וקשוטים. מנחם חבר משכית עם ושכותי את כפי, במשמ' כסוי. ריב"ג תרגם זח'רפ כמו רסע"ג. רש"י כמו מנחם: לשון כסוי כמו ושכותי כפי שמכסין הקרקע ברצפת אבנים. ע"כ. ראב"ע כמו רסע"ג: אבן מצויירת. וכן רד"ק: ענינם ענין ציור וענינם מלשון הבטה כי הדבר המצוייר יביט בו האדם. ע"כ. וכן רֹב החדשים, אך קצתם הודו שאינם יודעים מה היתה אבן משכית. גם בלשון הערבית אין למצא סמך לפרוש נאות להמלה משכית, כי לא שרשי שׁכי, שׂכי, ולא שרשי משׁכ, משׂכ וצרופיהם אינם משמשים בלשון זו במשמ' שאפשר לבאר על ידן הכונה באבן משכית. ולכן אין לנו אלא לקבל קבלת חכמי התלמוד כי באבן משכית היתה הכונה לאבן סתם שהושמה בארץ כדי להשתחוות עליה, בפרט בפשוט ידים ורגלים, וזו היא הכונה בהמלה משׂכית. וכך דעת הפוסקים, וכמו שכתב הרמב"ם הלכ' עכו"ם ו ו-ז: שנאמר ואבן משכית וכו' מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות עליה לפיכך אין עושין כן לה' ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן וכו' ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות אבנים. ע"כ. ואולי האבן השחורה (אלחג'ר אלאשוד) המפֻרסמת בהכעבה הערבית במֶכּה היא אבן משכית שהיתה נהוגה לפנים ואח"כ נבדו הגדות מתחלפות על דבר ראשיתה שהיא מלאך שהתאבן וכיוצא בזה.
[כאן רשם המחבר על הגליון: ואולי הוא באמת כמו מַשְׂגִד בערב', דבר (שטיח וכדומ') שאדם סגד עליו להתפלל לפני אלהים].