1, ש"ז, בכנ' מִתְגִּי, – כעין חכה שתוחבים בשפתי השבוי וכדומה להטותו לכל צד: ושמתי חחי באפך וּמִתְגִּי2 בשפתיך והשיבתיך בדרך אשר באת בה (מ"ב יט כח, ישע' לז כט). – ואמר המשורר: יפו בך ימים כמו כלה אשר תתיף בחח, אך מתגך תשים עלי אפם וימשיכו בחח (רמב"ע, תרשיש א מה).
1 הנטיה בכנוי מתגי, במם חרוקה, מרשה אותנו לחשב כי המכרת היה במם צרויה, ע"מ סֵפר סִפרי ועי' הערה לקמן.
2 השבעי' תרגמו Χαλινóς, שהוא כעין רסן. ת"י וזמם. וכבר פרש"י הכונה בזמם כאן ואמר: והוא של ברזל ותוחבין אותו בנחירי הנאקה ונמשכ' בו לפי שעסקיה רעים והוא ששנינו והנאקה בחטם. ע"כ. אבל כאן הכונה לדבר כזה שתוחבין בהשפה. רסע"ג תרגם לג'אם בערב', אבל את זה אינם נותנים בהשפה כי אם בהפה, וכבר דִיֵק ריב"ג והבדיל ואמר בפרוש כי כאן הכונה צנארה صنارة בערב', והוא כעין חכה. רד"ק אמר: ומתגי בשפתיך הוא הברזל הארוך שמשימין בפי הבהמה להנהיגה והוא שקורין לו בלעז פרי"ן ע"כ. וזהו לג'אם שתרגם רסעג, וכבר העירותי למעלה כי לזה אינו שיך לומר ושמתי בשפתיך, כי אם בפיך. והנה לא נתברר מה מקור מלה זו ומאיזה מושג של שרש מתג נסתעף מושג השם מֵתֶג במשמ' זו. בערב' מתג' מת'ג' משמשים במשמ' רחוקות מזה. רק משרש מתכ יש שֵם מתכ متك , והוא במשמ' עֹקץ.