1, ת"ז, לנק' נָאוָה, — מה שהוא יפה ונחמד, lieblich schön; joli, aimable; nice, pretty: שחורה אני וְנָאוָה בנות ירושלם כאהלי קדר כיריעות שלמה (שה"ש א ה). הראיני את מראיך השמיעיי את קולך כי קולך ערב ומראיך נָאוֶה (שם ב יד) כחוט השני שפתותיך ומדברך נָאוֶה כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך (שם ד ג). יפה את רעיתי כתרצה נָאוָה כירושלם (שם ו ד). — ובמשמ' נָאוּת, יָאֶה: לישרים נָאוָה תהלה (תהל' לג א). הללויה כי טוב זמרה אלהינו כי נעים נָאוָה תהלה (שם קמז א). לא נָאוֶה לכסיל תענוג (משלי יט י). כשלג בקיץ וכמטר בקציר כן לא נָאוֶה לכסיל כבוד (שם כו א). לא נָאוָה לנבל שפת יתר אף כי לנדיב שפת שקר (שם יז ז). —  ואמר בן סירא: ללב קטן לא נאוה עושר ולאיש רע עין למה זה חרוץ (ב"ס גני' יד ג).