1, ש"נ, מ"ר נָאוֹת, סמי' נְאוֹת, — מקום צמח ומרעה במדבר וכדומ', נְאוֹת הרועים: יי' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ואבלו נְאוֹת הרעים ויבש ראש הכרמל (עמו' א ב). — נְאוֹת מדבר: כי אש אכלה נְאוֹת מדבר ולהבה להטה כל עצי השדה (יוא' א יט). אל תיראו בהמות שדי כי דשאו נְאוֹת מדבר כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם ובני ציון גילו ושמחו ביי' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה (שם ב כב-כג). על ההרים אשא בכי ונהי ועל נְאוֹת מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה (ירמ' ט ט). כי מפני אלה אבלה הארץ יבשו נְאוֹת מדבר (שם כג י). יי' רעי לא אחסר בִּנְאוֹת דשא ירביצני על מי מנחות ינהלני (תהל' כג א-ב). עטרת שנת טובתך ומעגליך ירעפון דשן ירעפו נְאוֹת מדבר וגיל גבעות תחגרנה (שם סה יב-יג). — ובהשאלה, במליצה, נְאוֹת שלום: ונדמו נְאוֹת השלום מפני חרון אף יי' (ירמ' כה לז). — נאוֹת יעקב: בלע אדני לא חמל את כל נְאוֹת יעקב (איכ' ב ב). — נְאוֹת אלהים: אשר אמרו נירשה לנו את נְאוֹת אלהים (תהל' פג יג). — נְאוֹת חמס: כי מלאו מחשכי ארץ נְאוֹת חמס (שם עד כ). — ובתו"מ: ורחקנו ממכאובינו ודשננו בנאות ארצך (שמואל, נוסח תפלה, ברכ' כט.). היו מתענגים (בני ישראל במדבר) בנאות דשאים של באר (ר"ש בן יוסי, מד"ר דבר' ז). — — ובסהמ"א: המדבר אשר בני הרכבים נחתים שם בשלש נאות דשא (מא"ג, דביר, בית הרכבים).
1 בערב' נַוַי نوى, במשמ' הלך לגור במקום מן המקומות, וי"א כי באשור' נוו במשמ' מקום מרעה, מדבר, ועי' עוד נָוֶה.