1, ש"נ, מ"ר נָאוֹת, סמי' נְאוֹת, —  מקום צמח ומרעה במדבר וכדומ', נְאוֹת הרועים:  יי' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ואבלו נְאוֹת הרעים ויבש ראש הכרמל (עמו' א ב).  — נְאוֹת מדבר: כי אש אכלה נְאוֹת מדבר ולהבה להטה כל עצי השדה (יוא' א יט).  אל תיראו בהמות שדי כי דשאו נְאוֹת מדבר כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם ובני ציון גילו ושמחו ביי' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה (שם ב כב-כג).  על ההרים אשא בכי ונהי ועל נְאוֹת מדבר קינה כי נצתו  מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה (ירמ' ט ט).  כי מפני אלה אבלה הארץ יבשו נְאוֹת מדבר (שם כג י).  יי' רעי לא אחסר בִּנְאוֹת דשא ירביצני על מי מנחות ינהלני (תהל' כג א-ב).  עטרת שנת טובתך ומעגליך ירעפון דשן ירעפו נְאוֹת מדבר וגיל גבעות תחגרנה (שם סה יב-יג). —  ובהשאלה, במליצה, נְאוֹת שלום:  ונדמו נְאוֹת השלום מפני חרון אף יי' (ירמ' כה לז). — נאוֹת יעקב:  בלע אדני לא חמל את כל נְאוֹת יעקב (איכ' ב ב). —  נְאוֹת אלהים:  אשר אמרו נירשה לנו את נְאוֹת אלהים (תהל' פג יג). —  נְאוֹת חמס:  כי מלאו מחשכי ארץ נְאוֹת חמס (שם עד כ). —  ובתו"מ:  ורחקנו ממכאובינו ודשננו בנאות ארצך (שמואל, נוסח תפלה, ברכ' כט.).  היו מתענגים (בני ישראל במדבר) בנאות דשאים של באר (ר"ש בן יוסי, מד"ר דבר' ז).  — — ובסהמ"א:  המדבר אשר בני הרכבים נחתים שם בשלש נאות דשא (מא"ג, דביר, בית הרכבים).