ש"ז, — נְאֻם פלוני, דבורו, דבריו כמו שיצאו מפיו, Spruch; parole; saying: ויאמר בי נשבעתי נְאֻם יי' כי יען אשר עשית את הדבר הזה וכו' כי ברך אברכך (בראש' כב יו-יז). אמר אלהם חי אני נְאֻם יי' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (במד' יד כח). וישא (בלעם) משלו ויאמר נְאֻם בלעם בנו בער וּנְאֻם הגבר שתם העין נְאֻם שמע אמרי אל וכו' מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל וכו' (שם כד ג-ה). לכן נְאֻם יי' אלהי ישראל אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם ועתה נְאֻם יי' חלילה לי (ש"א ב ל). ואלה דברי דוד האחרנים נְאֻם דוד בן ישי וּנְאֻם הגבר הקם על וכו' רוח יי' דבר בי ומלתו על לשוני (ש"ב כג א-ב). ושלמתי לך בחלקה הזאת נְאֻם יי' (מ"ב ט כו). לכן כה אמר יי' אל מלך אשור לא יבא אל העיר הזאת וכו' בדרך אשר יבא בה ישוב ואל העיר הזאת לא יבא נְאֻם  יי' וגנותי אל העיר הזאת (שם יט לב-לד). וגם אנכי שמעתי נְאֻם יי' לכן הנני אספך על אבתיך (שם כב יט-כ). ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזרים האף אין זאת בני ישראל נְאֻם יי' ותשקו את הנזרים יין (עמו' ב יא-יב). ואמיץ לבו בגבורים ערום ינוס ביום ההוא נְאֻם יי' (שם יו). ולא ידעו עשות נכחה נְאֻם יי' האצרים חמס ושד בארמנותיהם (שם ג י). שמעו והעידו בבית יעקב נְאֻם אדני יי' אלהי הצבאות כי ביום פקדי פשעי ישראל עליו ופקדתי על מזבחות בית אל וכו' וספו בתים רבים נְאֻם יי' (שם יג-יה). כי כן אהבתם בני ישראל נְאֻם אדני יי' וגם אני נתתי לכם נקיון שנים בכל עריכם וכו' ולא שבתם עדי נְאֻם יי' וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם וכו' (שם ד ה-ז). נשבע אדני יי' בנפשו נְאֻם יי' אלהי צבאות מתאב אנכי את גאון יעקב (שם ו ח). אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב נְאֻם יי' (שם ט ח). הנה ימים באים נְאֻם יי' ונגש חורש בקוצר ודרך ענבים במשך הזרע (שם יג). ותעד נזמה וחלית ותלך אחרי מאהביה ואתי שכחה נְאֻם יי' לכן הנה אנכי מפתיה והלכתיה המדבר (הוש' ב יה-יו). והיה ביום ההוא נְאֻם יי' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי (שם יח). והיה ביום ההוא אענה נְאֻם יי' אענה את השמים והם יענו את הארץ (שם כג). לכן נְאֻם האדון יי' צבאות אביר ישראל הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי (ישע' א כד). מלכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו נְאֻם אדני יי' צבאות (שם ג יה). וקמתי עליהם נְאֻם יי' צבאות והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נְאֻם יי' (שם יד כב). ונשאר בו עוללת כנקף זית וכו' ארבעה חמשה בסעפיה פריה נְאֻם יי' אלהי ישראל (שם יז ו). ביום ההוא נְאֻם יי' צבאות תמוש היתד התקועה במקום נאמן ונגדעה ונפלה (שם כב כה). הוי בנים סוררים נְאֻם יי' לעשות עצה ולא מני (שם ל א). וגם עתה נְאֻם יי' שבו עדי בכל לבבכם (יוא' ב יב). ביום ההוא נְאֻם יי אספה הצלעה והנדחה אקבצה (מיכ' ד ו). אל תירא מפניהם כי אתך אני להצלך נְאֻם יי' (ירמ' א ח). כי הנני קרא לכל משפחות ממלכות צפונה נְאֻם יי' ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלם (שם יה). ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נְאֻם יי' להצילך (שם יט). לכן עד אריב אתכם נְאֻם יי' ואת בני בניכם אריב (שם ב ט). שמו שמים על זאת ושערו חרבו מאד נְאֻם יי' כי שתים רעות עשה עמי (שם יב-יג). שובה משבה ישראל נְאֻם יי' לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני נְאֻם יי' לא אטור לעולם (שם ג יב). שובו בנים שובבים נְאֻם יי' כי אנכי בעלתי בכם (שם יד). והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נְאֻם יי' לא יאמרו עוד ארון ברית יי' (שם יו). אם תשוב ישראל נְאֻם יי' אלי תשוב (שם ד א). והיה ביום ההוא נְאֻם יי' יאבד לב המלך ולב השרים (שם ט). העל אלה לוא אפקד נְאֻם יי' ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי (שם ה ט). הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל נְאֻם יי' גוי איתן הוא גוי מעולם הוא (שם יה). וגם בימים ההמה נְאֻם יי' לא אעשה אתכם כלה (שם יח). האותי לא תיראו נְאֻם יי' אם מפני לא תחילו (שם כב). ועתה יען עשותכם את כל המעשים האלה נְאֻם יי' ואדבר אליכם השכם ודבר ולא שמעתם (שם ז יג). האתי הם מכעסים נְאֻם יי' הלא אֹתם (שם יט). אסף אסיפם נְאֻם יי' אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל (שם ח יג). דבר כה נְאֻם יי' ונפלה נבלת האדם כדמן על פני השדה (שם ט כא). כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה נְאֻם יי' להיות לי לעם (שם יג יא). ופקדתי עליהם ארבע משפחות נְאֻם יי' את החרב להרג ואת הכלבים לסחב וכו' (שם טו ג). את נטשת אתי נְאֻם יי' אחור תלכי (שם ו). כי אספתי את שלומי מאת העם הזה נְאֻם יי' את החסד ואת הרחמים (שם יו ה). ואמרת אליהם על אשר עזבו אבותיכם אותי נְאֻם יי' וילכו אחרי אלהים אחרים (שם יא). הנני שלח לדוגים רבים נְאֻם יי' ודיגום (שם יו). והיה אם שמע תשמעון אלי נְאֻם יי' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת וכו' ובאו בשערי העיר הזאת מלכים וכו' (שם יז כד-כה). כן אעשה למקום הזה נְאֻם יי' וליושביו (שם יט יב). ואחרי כן נְאֻם יי' אתן את צדקיהו מלך יהודה וכו' ביד נבוכדראצר (שם כא ז). בי נשבעתי נְאֻם יי' כי לחרבה יהיה הבית הזה (שם כב ה). חי אני נְאֻם יי' כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך (שם כד). ולא שמעתם אלי נְאֻם יי' למען הכעסוני במעשה ידיכם לרע לכם  (שם כה ז). אפקד על מלך בבל ועל הגוי ההוא נְאֻם יי' את עונם (שם יב). בחרב וברעב ובדבר אפקד על הגוי ההוא נְאֻם יי' עד תמי אתם בידו (שם כז ח). והנחתיו על אדמתו נְאֻם יי' ועבדה וישב בה (שם יא). כי לא שלחתים נְאֻם יי' והם נבאים בשמי לשקר (שם יה). ונמצאתי  לכם נְאֻם יי' ושבתי את שביתכם (שם כט יד). והיה ביום ההוא נְאֻם יי' צבאות אשבר עלו מעל צוארך (שם ל ח). ואתה אל תירא עבדי יעקב נְאֻם יי' ואל תחת ישראל וכו' כי אתך אני נְאֻם יי' להושיעך (שם י-יא). הנני מצוה נְאֻם יי' והשבתים אל העיר הזאת (שם לד כב). והצלתיך ביום ההוא נְאֻם יי' ולא תנתן ביד האנשים אשר אתה יגור מפניהם (שם לט יז). וזאת לכם האות נְאֻם יי' כי פקד אני עליכם במקום הזה (שם מד כט). חי אני נְאֻם המלך יי' צבאות שמו כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא (שם מו יח). אני ידעתי נְאֻם יי' עברתו (שם מח ל). והשבתי למואב נְאֻם יי' מעלה במה ומקטיר לאלהיו (שם לה). כי בי נשבעתי נְאֻם יי' כי לשמה לחרפה לחרב ולקללה תהיה בצרה (שם מט יג). בימים ההמה ובעת ההיא נְאֻם יי' יבאו בני ישראל המה ובני יהודה יחדו (שם נ ד). חרב על כשדים נְאֻם יי' ואל ישבי בבל שם לה.  הנני אליך הר המשחית  נְאֻם יי' המשחית את כל הארץ (שם נא כה). חי אני נְאֻם אדני יי' אם לא יען את מקדשי טמאת וכו' וגם אני לא אחמול (יחזק' ה יא). חרב יראתם וחרב אביא עליכם נְאֻם יי' (שם יא ח). כי בימיכם בית המרי אדבר דבר ועשיתיו נְאֻם אדני יי' (שם יב כה). שלשת האנשים האלה בתוכה חי אני נְאֻם יי' אם בנים ואם בנות יצילו (שם יד יו). ואבוא בברית אתך נְאֻם יי' ותהיי לי (שם יו ח). ויהי אחרי כל רעתך אוי אוי לך נְאֻם יי' ותבני לך גב ותעשי לך רמה בכל רחוב (שם כג-כד). מה אמלה לבתך נְאֻם אדני יי' בעשותך את כל אלה (שם ל). חי אני נְאֻם אדני יי' אם עשתה סדם אחותך היא ובנותיה כאשר עשית את ובנותיך (שם מח). החפץ אחפץ מות רשע נְאֻם אדני יי' הלוא בשובו מדרכיו וחיה (שם יח כג). כי בהר קדשי בהר מרום ישראל נְאֻם אדני יי' שם יעבדני כל בית ישראל כלה (שם כ מ). ביום בוא גוג על אדמת ישראל נְאֻם אדני יי' תעלה חמתי באפי (שם לח יח). ונתתה אל הכהנים הלוים אשר הם מזרע צדוק הקרבים אלי נְאֻם אדני יי' לשרתני פר בן בקר לחטאת (שם מג יט). על כן נשאתי ידי עליהם נְאֻם אדני יי' ונשאו עונם (שם מד יב). אני עזרתיך נְאֻם יי' וגאלך קדוש ישראל (ישע' מא יד). אתם עדי נְאֻם יי' ועבדי אשר בחרתי (שם מג י). חי אני נְאֻם יי' כי כלם כעדי תלבשי (שם מט יח). ועתה מה לי פה נְאֻם יי' כי לקח עמי חנם משלו יהילילו נְאֻם יי' ותמיד כל היום שמי מנאץ (שם נב ה). נְאֻם אדני יי' מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו (שם נו ח). כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עמדים לפני נְאֻם יי' כן יעמד זרעכם ושמכם (שם סו כב). הנני אליך נְאֻם יי' צבאות וגליתי שוליך על פניך (נחו' ג ה). יען מה נְאֻם יי' צבאות יען ביתי אשר הוא חרב (חגי א ט). אני אתכם נְאֻם יי' (שם יג). שובו אלי נְאֻם יי' צבאות ואשוב אליכם (זכר' א ג). שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה נְאֻם יי' צבאות וקוה ינטה על ירושלם (שם יו). ואני אהיה לה נְאֻם יי' חומת אש סביב (שם ב ט). הנני מפתח פתחה נְאֻם יי' צבאות ומשתי את עון הארץ ההיא (שם ג ט). ביום ההוא נְאֻם יי' צבאות תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה (שם י). הוצאתיה נְאֻם יי' צבאות ובאה אל בית הגנב (שם ה ד). נְאֻם יי' יי' נטה שמים ויסד ארץ וכו' הנה אנכי שם את ירושלם סף רעל לכל העמים סביב (שם יב א-ב). והיה בכל הארץ נְאֻם יי' פי שנים בה יכרתו יגועו (שם יג ח). הלוא אח עשו ליעקב נְאֻם יי' ואהב את יעקב (מלאכי א ב). — ובסהמ"א: כי נעדֹר נעדר מפנינו הגות קדש מעוזינו ותהי לנו חזות כל משאותיו ונאמי דבר פיהו כדברי הספר החתום (רסע"ג, הקדמ' עברי' לספ' האגרון). דברה על לבב מיחליך מדברי רחמים, שכחם בהדר פעליך לועגים זועמים, המחכים שנת גאוליך אל נְאֻם נואמים (ר"י הלוי, יזכרו פלאך). יחיד בעולמו ורם על רמים, בורא בנאומו שני עולמים (סמא"צ, סומך לבבנו, סליח' לשבת שובה). — ומ"ר נְאֻמִים: נפשי לך תקריב נְאֻמִים במקום שלמים (ר"י הלוי, מודים לך). — וקצת במשמ' רבוי דברים, וכיוצא בזה: התלמיד היושב לפני רבו ללמוד הזוכר כל הדברים ששומע מפי רבו ואין דעתו יכולה להבחין מהם ולהבין הדברים הנכונים מהנאומים1 שיש בהם שוא ודופי (ר"י אבן עקנין, ספר מוסר ה יז). — ונהגו הסופרים לכתֹב בסוף מכתביהם במקום דברי פלוני נאם2: נאם דורש שלומכם נאמן אהבתכם יצחק בר ששת זלה"ה (תשו' בר ששת, שמח). — ובפרט לפני שמות עדים או חתומים אחרים על כתב מסמך, נאם פלוני, ונאם פלוני: באנו עה"ח בעצמנו כ"ה טבת שצ"ח לפ"ק נאם הק' יואל סירקיש וכו' ונאם הק' אורי פייבש (פנק' קראקא, שנת שצ"ח, אוצה"ס ד).