פ"י, עתי' יִנְאֲמוּ, — נָאַם נְאֻם, הוציא מפיו הנְאֻם: הנני על הנביאם נאם יי' הלקחים לשונם וַיִּנְאֲמוּ נאם (ירמ' כג לא). — ובתלמ': כשבא (נזיר) אחד מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו תלתלים נאמתי1 לו מה ראית להשחית שער נאה ונאם לי רועה הייתי בעירי והלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלת בבואה שלי פחז לבי עלי בקש להעבירני מן העולם נאמתי לו רשע הרי את מתגאה בשאינו שלך וכו' ונשקתיו על ראשו נאמתי לו כמותך ירבו בישראל עושים רצון המקום (שמעון הצדיק, ספרי במד' כב). (כתוב) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, במועדו ואפילו בשבת דברי רבי יאשיה נאם2 לו רבי יונתן כמשמע זה עדין לא שמענו נאם2 לו ר' יאשיה לפי שהוא אומר צו את בני ישראל וכו' (שם קמב). — והשתמשו בו תדיר המליצים והמשוררים: והנשים עלו עמם כנושים וגם חורשות עלי ערפו וגבו, כאלו בא זמן בו האלהים לעם נאם ונשים משלו בו (משה דרעי הקראי, זמן נהפך, לקו"ק פה). ותמורת קרבנותיה פרי שפתיה הגישה, נואמת באימה בפחד בזחל ברעד משלשת קדושה (ר"י הלוי, אהה אדני). סוד אבן הקימו, וגל לעד השימו, וזה וזה נאמו, לא אוסיף עוד עבור לו (ראב"ע, מי כמוך אל). נואם לבבי כי פאר זקן שיבות וכי הן מלבד נזרו, דומות עלי לחיו למו טורי אבן בראש מלך עלי נזרו (רמב"ע, תרשיש ה סה). — ואמר הפיטן: צור ישראל, קומה בעזרת ישראל, ופדה כנואמך יהודה וישראל (תפ' שחרית, עזרת אבותינו, מחזור ויניציה). יצאה שכינה מהיכל לפני, ונאמה אלכה ואשובה למכוני, עד אשר יאשמו ובקשו פני (שכינה צועקת, קינ' לת"ב, מחז' ספרד'). הם השיבוהו ומת הגנב ההוא, נאם איה אבותיכם אשר אחיכם מכרוהו (שם, אלה אזכרה). הם נחלתך ועמך ומתמידים לרוממך, זכור ברית נאמך חמול וקרב להם יומך (אתה אהבת, זול' שבת שקל'). מה לצביה נאמה למה בגלות אשכבה תקוה הלא מה נעמה (רני ושמחי, מה לצביה).