*, פעו"י, נָגוּב, יִנְגֹּב, יִגֹּב, — נָגְבוּ המים וכיוצא בזה, יָבְשׁוּ, נתנדפו וכָלוּ, austrocknen, trocken sein; dessécher; to dry: הממלא (מים) בקילון וכו' אם נגבו מיד טהורים ואם לא נגבו אפילו עד שלשים יום טמאים (ר"ע, מכשיר' ד ט). המים היורדין מלמעלה נגבה אותן הרוח (סדר עו"ר ד). כדי שישתום (את כד היין) ויסתום ויגוב (ע"ז ה ג). כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב1 (רשב"ג, שם ד). הביאו לו סדין ושראו במים ופרשו על גביו ונמצא מקום צדדיו לח ומקום אמצע נגוב (ר' יוסי, תוספת' נדה ח ז). אוכלין אוכלין נגובים בידים מסואבות לתרומה (שם חגי' ג יא). וכי יש נגובים לקודש (ר"ח בן אנטיגנס שם יב). ובגדים שהטבילן מכובסין עד שיבעבעו הטבילן נגובין עד שיבעבעו וינוחו מבעבוען (מקוא' י ד). האשה שהיתה כובשת ירק בקדרה ונגעה בעלה חוץ לקדרה או במקום הנגוב (טהר' ב א). היה אוכל זיתים נגובין ותמרים יבשות (טבו"י ג ו). יד נגובה מטמא את חברתה (רבי, חגי' כד:). הרוחץ במי טבריא מסתפג אפילו בעשר אלונטאות וכו' ואם היה צריך להן ימתין עד שינגובו ונוטל (תוספת' שבת טז-יז טו). מטפחת היה לו (לריב"ל) בערב יוה"כ ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו (זעירא, יומ' עח.). — ומצוי בסהמ"א: יכולני להביא לכם שמונים בחורים עטופי טליתות נגובות ואע"פ שהוא יום גשמים (רש"י סנה' מד:). — וגם במשמ' יבש סתם, גבינה נגוּבה וכיוצא בזה, ואמר המשורר: הקנקן ריקן בלי יין, והגבינה נגובה בלי זין, והגברת עורת בלי עין (ראב"ע, הקנקן ריקן).

— פִע', *נִגֵּב, מְנַגֵּב, פ"י, — נִגֵּב את הכד וכדומ': המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים (מקוא' ב ז). גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה ושל עץ רבי אומר ינגב (ע"ז ה יא). הדפין והלולבין והעדשות מנגבן והן טהורין העקלין של נצרין ושל בצבוץ צריך לנגב (תוספת' שם ח-ט ג). שבקדש (המטביל בגד קשור) מתיר ומנגב2 ומטביל ואחר כך קושר (חגי' ג א). בנוהג שבעולם אדם מכבס כסותו בימות הגשמים כמה יגיעות הוא יגע עד שלא ינגבה והבריות ישנין על מטותיהן והקב"ה מוציא מעט רוח ומנגב את הארץ (ר' פנחס, מד"ר ויקר' כח). שהבריות ישנין על מטותיהן והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומגדל צמחים ומנגבן ומעריך שולחן לפני כל אחד ואחד (ר' חגי, שם יד). — ומצוי בסהמ"א: שמרי שכר תמרים ומנגבין אותן כעין יין קרוש ומאכילין לחמורים (רש"י ב"ק לא.).

— הִפע', *הִנְגִּיב, — כמו מְנַגֵּב: מתיר (את הבגד) ומנגיב3 ומטביל ואחר כך קושר (חגי' כא.).

— נִתפ', *נִתְנַגֵּב, נִתְנַגְּבָה, — נִתְנַגְּבָה האדמה מהגשמים, נתיבשה: מעשה בימי הורודוס שהיו גשמים יורדים בלילות בשחרית זרחה חמה ונשבה הרוח ונתנגבה הארץ והפועלים יוצאים למלאכתם (ת"כ, בחקותי א א).  מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ונתנגבה הארץ ויצאו ומצאו מדבר מלא כמהים (ירוש' תענ' ג יא).