*1, ש"נ, — כלי עץ ישמש להניח בו לזמן מה הבצק בשעת הלישה, וכיוצא בזה: האשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה וקוצה לה חלה ומפרשתה ומנחתה בכפישה מצרית או בנחותה2 ומקפת וקורא לה שם (טבו"י ד ב). — ובפרט קטע לוח וכיוצא בזה ישימוהו תושבת לשום עליה כלים: הסולם והקולב והנחותה3 והמנורה (ספרא שמיני, פרש' ו).
1 עי' הערה הבאה.
2 כך, ה בסוף, בנוסח המשנה שעם גוף הערבי של פרוש המשנ' להרמב"ם, וכן שם בגוף הפרוש, וכן במדב"מ, וכן בערוך ערך נחותה, וכן בהרבה נוסח' מספרי הדפוס. אך בקצת ספרים נחותא, א בסוף, וכן בתוספתא טבו"י כ"י (הוצ' צוק"מ, ב יד). אך בגמ' ניד' ז: אנחותא, וכן בתוספת' טבו"י בספרי הדפוס, וכן בפרוש רה"ג לטבו"י אנחותא, וגרסת הערוך גם בגמ' ניד' שם נחותה. ופרש הגאון כאן וז"ל: פי' כמין נסר שנפל מן הנגרים. והובא פרוש זה בערוך ערך נחותה, וכן הביא רש"י פרוש זה בגמ' נידה שם בשם רה"ג. וכבר הביא בעל עה"ש את המלה הערב' נֹחאתה نحاتة, במשמ' חתיכה שנתזה מעץ או מאבן, מהשרש נחת نحت בערב' במשמ' חטב ופסל. ואמר רש"י שם שהוא כלי עץ שאין לו בית קבול, וכן ר"ש במשנ' טבו"י שם. והרמב"ם כתב סתם כלי מהכלים שמשתמשים בהם ללישה. ובאר תנחו' ירוש': אניה יוצ'ע פיהא אלעג'ינ כאלג'פנה – והיא קערה רחבה. ועי' ג. נַחַת.
3 כך בכל הספרים. אך בתוספת' כלים ב"מ ו ז ואנחותא. והביא הרמב"ם בריתא זו בפרושו למשנה כלים טז ז, ופרש: ונחותה הי קטעה עוד תג'על תחת אלכלים קאעדה להא. ע"כ. — ובעבר': ונחותה היא חתיכת עץ תושם תחת הכלים לתושבת להם. וכך תנחום ירוש': קטעה עוד תג'על קאעדה יוצ'ע עליהא אלאואני.