1 נָחִית, ת"ז, מ"ר נְחִתִּים, נְחִיתִים, — מי שנָחַת למקום מהמקומות, בפרט בכונה של איבה: וישלה איש האלהים אל מלך ישראל לאמר השמר מעבר המקום הזה כי שם ארם נְחִתִּם2 (מ"ב ו ט). — ואמר המליץ, בהשאלה לגדודי הדאגות: חקור חכמה ודע משפט ועתים ואף כי את בסוף ימים ועתים, ויחקור לבך שכל ואף כי גדודי הדאגות שם נחתים (רש"ט פלקיירא, המבקש יג).
1 מן א. נָחַת, והחליטו ריב"ג וכן רד"ק כי עקר צורת מלה זו היא נחית, אמר ריב"ג וז"ל: ומנ הד'א אלמעני אלת'אני כי שם ארם נחתים אי אנהמ נאזלונ ת'מ ואצלה נחיתים עלי זנה שרידים פאדע'מ יא' אלמד פי אלתא', ע"כ, — ובעבר': ומזה הענין השני (מענין ירידה) כי שם ארם נחתים, ר"ל שהם ירדו שמה ועקרו נחיתים על משקל שרידים ונבלעה יוד המשך בהתו. וכך רד"ק וז"ל: והתאר כי שם ארם נחיתים ובא הדגש תמורת הנח כי הראוי נחיתים בפלס שרידים ופירושו יורדים וחונים שם. והחדשים, אותם המקיימים הגרסה נחתים, קבעו לזה צורת נָחֵת. ועי' הערה לקמן.
2 כך בנסחה של המסורה. ותרגמו השבע' ϰέϰϱυπται (ובנסחה אחרת ἐνεδϱεύουσι) במשמ' נחבאים, מסתתרים, וכמו"כ ת"י: כסן. ואין לברר אם באמת כך היתה בנסחתם גרסה נחבאים או מסתתרים, או הם תרגמו כך המלה נחתים. ורב החדשים הסכימו כי המלה נחתם היא שבוש במקום נחבים.