א. נָחַת

פ"ע, יֵחַת, תֵּחַת, תִּנְחַת, — נָחַת עַל דָּבָר, יָרַד בכח, בבת אחת, ובפרט בְּכַוָּנָה של אֵיבָה, sich auf jem. stürzen; se piécipiter; to fall (heavily): הנני אליך ישבת העמק צור המישר נאם יי' האמרים מי יֵחַת עלינו ומי יבוא במעונותינו (ירמ' כא יג). — ויָדו נחתה על פלוני, הביא עליו צרה: וַתִּנְחַת עלי ידך (תהל' לח ג). — ובמשמ' ירידה מהירה שלא ברצון, נפילה: יבלו בטוב ימיהם וברגע שאול יחתו1 (איוב כא יג). — ונָחַת בְּדָבָר, נכנס לתוכו בכח, ובהשאלה לדבר מפשט, גְּעָרָה, וכיוצא בזה: תֵּחַת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי יז י).

— נִפע', נִחַת, נִחֲתוּ, — נִחַת החֵץ בהגוף, נתחב ונתקע ופלש לתוכו, eindringen; pénétrer; to penetrate: כי חציך נִחֲתוּ בי (תהל' לח ג). — ואמר המליץ: ומצאוני גדודים חלוצים, כאלו מן האש קרוצים, או מן המות חרוצים, והורוני בשני חצים, פלחו בם כבדי, והגדילו אידי, והאיש אשר חציו נחתו בי, וחלוציו פלחו לבבי, בידו צריי, ואתו רפואות חליי (ר"י חריזי, תחכמ' מח).

 — פִע', נִחַת, נִחֲתָה: מלמד ידי למלחמה וְנִחַת2 קשת נחושה זרעתי (ש"ב כב לד).

— הִפע', הִנְחִית, צווי הַנְחַת: עושו ובאו כל הגוים מסביב ונקבצו שמה הַנְחַת3 יי' גבוריך (יוא' ד יא).



1 כך הכתיב, וצריך לנקד לפי דקדוק הלשון יֵחָתוּ, וכבר רשמה המסורה הזרוּת: פתח בס"פ. אך בנסחה המסורה החית דגושה, ואולי זה להעיר על זרות הפתח, ואולי ראו בזה נפע' מן חתת, עי"ש, וכבר אמר ריב"ג: ואשתדאד אלתא' מהנ ללוקפ, ע"כ, — ובעברית: ודגשות התו הוא להפסקה. וכך רד"ק: ודגשות התו מפני ההפסק לתפארת.

2 בתהל' יח לה: וְנִחֲתָה. ויש סֹברים כי זה מן חתת.

3 כבר אמר ריב"ג שהוא כמו הַמְעַד, אך בכ"ז המליצה דחוקה. ת"י קרא גבוריהם, ואולי זה עבר הִנְחִת במקום הנחית. וקצת החדשים אמרו כי ההא שלפני הנון היא כפל ה שמה, וכאן צריך לקרא נחת. עכ"פ, לפי הנקוד של המסורה, זהו צווי של הפע' נחת.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים