נִפְנֵף
*, פ"י, בינו' מנפנף, מנפנפת, הניע ונדנד דבר, כמו הרוח, הטל, וכדו', עי' א. נוף: כנור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו והיה מנגן מאיליו (ירוש' ברכ' א א). טל שיוצא ומנפנף1 את הדגנים וברכה ניתנת ומשמחת כל הארץ (ילק' שמעו', תהל' סי' תשנה). — ובסהמ"א: טלית תלויה ברוח והרוח מנשב בה ומנפנף אותה (ר"ש אהל' ח ה).
— הִתפ', בינ' מִנַּפְנֶפֶת, שנפנפו אותה: אלו לא מביאין (את הטומאה) ולא חוצצין הזרעים וכו' וטלית המנפנפת (אהל' ח ה).
1 בפסיקתא רבתי מא, הגרסה ומנפץ.