נַפְקָה
° 1, ש"נ, — זונה, יצאנית, שמתהלכת בחוץ למשוך אנשים: וראיתי את הנפקה המרשעת פריידה ר' אייזיקס עם השר על המטה (מגלה טמירין טו).
1 [בארמ' נפקא, נפקת ברא, הכזונה יעשה את אחותנו, ת"א הכנפקת ברא יעבד את אחתנא. וכן ת"י השם קדשה (דבר' כג יח). ועי' יוצאת החוץ]