°, ת"ז, לנק' נִצוּחִית, מ"ר נִצּוּחִיִּים, נִצּוּחִיּוֹת, — של נִצּוּחַ, טענה המנצחת בוכוח:  והגזרות המולידות תולדות הכרחיות מופתיות או נצוחיות או הלציות או הטעאיות או שיריות (ר"י א"ת, כוזרי ה יב).  המלאכות החמשה שהם המופתית והנצוחית וההטעאה וההלצה והשיר (כל מלאכת ההגיון ב.).  ואולם הסדרים אשר בהם ישתמשו ההקשים הנצוחיים וההלציים הנה אינם הכרחיים בשלמות (שם כה).  והכח הנצוחי בכאן תועלת גדולה (שם מט).  לא נהיה בטוחים כשנבקש האמת שלא נשתמש הדברים הנצוחיים ואנחנו לא נרגיש שהם נצוחיים וידחו אותנו מאמת אל המחשבות החזקות שאפשר שאינן אמתיות (רש"ט אבן פלקירא, ראשית חכמה 39).  ויקרא ההיקש המחובר ממנה נצוחי מפני שהוא טוב להתוכח עמו ולנצח האדם את חבירו (שם 41).  מיני הויכוח הן ד' ואלה שמותם נסיוני נצוחי ומתוחבל ותלמודי (ר' יצחק לטיף, אגר' התשו' 49).  והנצוחי הוא שמכיר בו שהוא חכם ויתוכח עמו כדי לנצחו ולהחליש דבריו (שם).  אני אין מדרכי להעמיד ולקיים הפתיות בערמומיות הנצוחיות וכו' לי גבורה אמתית לא כמלאכת הניצוח שהוא תחבולה (ר"י ערמאה, יד אבשלום על משלי ח יב). במליצת השיר אשר הוא אחד מחמשה אופני הדבור הגיוניי כי יהיה אם מופתי ואם נצוחיי ואם הלציי ואם הטעיי ואם שיריי (ר"י דון יחייא, פי' ה' מגלות, שה"ש א). וטענה זו מיוסדת על אדני הקדמה נצוחיית מורגלת אצל הפילוסוף (כוזרי, קול יהודה א כא:).  ועל פי הפילוסוף עצמו בספר הנצוח היתה שומה כי ההקדמות הנצוחיות תשקלנה בפלס הרים גבוהים של ימי החכמה (שם כב).  המבקשים למצא תכלית וסוף לעיונים העליונים בדרכים נצוחיים (כסא' לבית דוד א א ה:)