ש"נ, מ"ר סמי' נִקְרוֹת, — נקרה בסלע וכדומ', מקום פחות או יותר עמוק בתוך סלע, כעין מערה קטנה וכדומ', Aushöhlung; crevasse; crevice: והיה בעבר כבודי ושמתיך בְּנִקְרַת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי (שמות לג כב). לבוא בְּנִקְרוֹת הצרים ובסעפי הסלעים מפני פחד יי' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ (ישע' ב כא). — ואמר המשורר: ורוכבי הסוסים הלא גם הם נסים נמוגים ונמסים נפוצים ופזורים וכלם נחבאים מפחדים ויראים ומפניו באים בנקרת הצורים (תלמידי מנחם לחסדאי הנשיא, לגבור בתעודה). אדם לאוי יולד וגם נקרא כי הוא לקורות הזמן נקרה מחר ידי מות יביאוהו בנקיק סלע וגם נקרה (ר"י חריזי, ספ' הענק קצח). — ובהשאלה, °נִקְרַת הקול, סדק צר בחלל הגרגרת המתהוה ע"י התקרבות נימי הקול זה לזה בשעת הדבור, Stimmritze; glotte; glottis: — ב) *כמו נקירה: בצק שיש בו נקרת1 תרנגולים (טהר' ג ח). — ג) *הדק הנופל מהאבן כשמנקרים אותה: השחור והכחול ונקרת פיסולין (חול' פח:). — ובסהמ"א: מכסין בשיחור והוא פיח הכבשן ובכוחל ובנקרת פסילים ובאפר בין אפר עצים בין אפר בגדים וכו' (רמב"ם, שחיטה יד יג).