* 1, נֹקְרָן, נוקרן, ש"ז, מ"ר נַקְרָנִים, נוקרנין, — כמו נַקְדָּן, מי שמנקר ומחטט אחרי כל דבר ודבר ומשתדל למצוא בו דֹפי, Krittler; censeur; caviller: כיוון את הרומח כנגד הקיבה שלה כדי שתהא זכרותו נראית מתוך קיבה שלה מפני הנוקרנין2 שלא יהוא אומר' אף הוא בין כתפיו נכנס עמהן (ירוש' סנה' י ב). בין שאמר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו על כך והנוקרנין3 תופסין אותו על כך (ברכ' נ.). הכל מודים שלא נבראו ביום ראשון שלא ימצאו הנוקרנין ידיהם (לומר) מיכאל היה עומד (ומותח) בצפון וגבריאל בדרום (מדר', ילמדנו בראש' א). ואין דור שאין בו ליצנים והיו הנוקרנים אומרים אין אתם יודעים שבן עמרם רועה של יתרו היה (שם, חקת טז). — ובסהמ"א: נקרנין המדקדקין על דברי תוהו (תשו' הגא', הרכבי, שח).
1 בערב' מנאקר مناقر (Dozy II, 710), ועי' הערה לקמן.
2 כך הנוסחה גם במד"ר במדב' סוף פרש' כ. ובספרי במד' קלא, החקרנים, וגרסת בעל ז"א התיקרנים.
3 כך גרסת הערוך, וכך הנוסח' בירוש' שם ז ג כ"י סורי ליאו, עי' בירוש' של רמ"ל, ובנוסח' הספרים והנקדנין, עי' ערך נקדן. ופרש הערוך: פי' המדקדק שלא בדבר צורך ובלשון ערב קורין אותו אלמנאקר. ועי' Fleischer אצל לוי, 718 III), ו קוהוט, ערך נקר, הערה 8.