פ"י, בִּנְקֹר, יִקְּרוּהַ, — א) נָקַר את עֵינוֹ, פצע אותה בדבר חד, בברזל וכדומ'. ausstechen; percér; to bore: בזאת אכרת להם בִּנְקֹר לכם כל עין ימין ושמתיה חרפה על כל ישראל (ש"א יא ב). עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם יִקְּרוּהָ ערבי נחל ויאכלוה בני נשר (משלי ל יז). — ובתו"מ: שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו1 פלשתים את עיניו (סוט' א ח). — ונקר את מֹחוֹ: שפעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו2 את מוחו (שבת קל.). טיטוס הרשע כשנכנס בבית קודש הקודשים וגירר הפרוכת וחירף וגידף בחזירתו נכנס לו יתוש אחד בחוטמו והיה נוקר מוחו (מד"ר בראש' י). — ב) *נקר רֵחים, עשה בהם חריצים שיהיו ראוים למלאכה: נוקרין ריחים במועד (רב חמא, מו"ק י.). — ג)*נָקַר העוף, לקט במַקּוֹר שלו, וכן העכבר וכדומ': ראה ציפור שנקר בתאינה ועכבר שנקר באבטיח (תוספת' תרומ' ז יז). ראה ציפור נוקרת בתאינ ועכבר מנקר באבטיח אסור (ירוש' שם ח ה). כשראו אותו (את הנחש) נוקר (שם ג א). — ופָעוּל *נָקוּר, נְקוּרָה, נְקוּרִים, — שנקרוהו: התורם חבית ונמצאת מגולה אבטיח ונמצא נקור תרומה ויחזור ויתרום (תוספת', שם ד ו). האוכל תרומה נקורה והשותה יין מגולה (ר' שמעון, שם ז א). ראה ציפור שנקר בתאינה ועכבר שנקר באבטיח הרי אלו אסורין שאני אומר שמא נקורין היו (שם יז). מלפפון נקור (ירוש', שם ח ז). — ובסהמ"א: עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח (רש"י, במד' כד ג).

— פִע', נִקֵּר, תְּנַקֵּר, יְנַקְּרוּ, —  א) נִקֵּר את עֵינֵי פלוני, כמו א) נָקַר: העיני האנשים ההם תְּנַקֵּר לא נעלה (במד' יו יד). ואחזוהו פלשתים וַיְּנַקְּרוּ את עיניו (שפט' יו כא). —  ב) נִקֵּר העצמות וכדומ', דקר אותם בדבר חד, ובהשאלה הכאיב כמו ע"י דקירה: לילה עצמי נִקֵּר מעלי וערקי לא ישכבון (איוב ל יז). —  ובתו"מ: שהיה צדקיה רואה אחרים שהיו מנקרין את עיניו ולא היה לו דעת להטיח את ראשו בכותל עד שיצאת נשמתו (ר' יהודה, מד"ר איכ', על אלה). — ואת מֹחו: שפעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו3 את מוחו (שבת מט.). וזימן לו הקב"ה יתוש אחד ונכנס לתוך חוטמו והיה אוכל והולך עד שהגיע למוחו התחיל מנקר את מוחו וכו' (מד"ר ויקר' כב). —  ג) *נִקֵּר אבנים, כרת וחתך אותן בכלי חד, סִתֵּת אותן: יכול יהא אסור מלהדוק שם (בנחל איתן) פשתן ומלנקר שם את האבנים (ספרי דבר' רז). ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים (סוט' ט ה). — ובסהמ"א: לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו בשביעית שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוון שיסיר ממנה הסלע ואם התחיל מקודם שביעית וכו' מותר לנקר ממנו בשביעית כל מה שירצה (רמב"ם, שמיטה ויובל ב ו). — ד) *נִקְּרוּ התרנגולים וכדומ', כמו נָקַר: השרץ בפי החולדה והנבלה בפי הכלב וכו' היו מנקרין בהן על הארץ (טהר' ד ג). תרנגולין שהידסו את העיסה ואת הפירות או שניקרו משלמין חצי נזק (תוספת' ב"ק ב א). ראה ציפור נוקרת בתאינה ועכבר מנקר באבטיח (ירוש' תרומ' ח ה). שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה תרנגולתך מנקה באשפה ואין חולדה מזיקתה (איסי בן יהודה, פסח' ח:). בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה (ר' אחא בן יעקב, יומ' עה:). — ובסהמ"א: האפרוח שהוא בתוך הביצה וכו' המציא לו הש"י שם מזונו מהחלבון ובכלות המזון נתן לו טבע לנקר הקליפה ולצאת ממנה ולהתפרנס חוץ מהקליפה (רשב"צ דוראן, אוהב משפט לאיוב טו). — ה) °נִקֵּר4 הבשר, הסיר ממנו החֵלב והגידים האסורים ע"י חתוך בסכין: מה שנונגים במקומינו לנקר הבשר בתוך שלשה ימים (שו"ת לר' יצחק, מעשה הגאונים הול' א. עפשטיין). ממתינים מלכת ביום טוב לבית הכנסת כדי שישחט כבש וינקרנו ויתן לאשתו להדיח ולמלוח (ספ' חסידים תתתת יח). נוהגין לנקר בשר ביום טוב אפילו נשחט מערב יום טוב (שו"ע יו"ד תק ו). — מְנַקֵּר5, מ"ר מְנַקְּרִים, מי שאומנותו לנקר הבשר: ולכן יש לקדש עצמו המנקר כדי שלא יכשיל את הרבים וכו' וכל מנקר שישמור לעשות על האופן האמור ודאי יכול לאכול ולהאכיל לאחרים בשר מנקירתו בכל אות נפשם ואין להרהר אחריו (פחד יצחק, ערך נקור). שידעו הלמדים והמנקרים איזה מקום חנייתן (של הקנוקנות) כדי להשריש אחריהן ולעקר אותן (שם).

— פֻע', נֻקַּר, נֻקַּרְתֶּם, — נֻקַּר מאבן וכדומ': הוצא מתוחכה ע"י חתוך באבן בדבר חד, ausgegraben w.; extrait; be dug out: ובהשאלה, לענין מוצא אדם מארץ ומולדו ממשפחה מהמשפחות: הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נֻקַּרְתֶּם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם (ישע' נא א-ב). — ומצוי בסהמ"א במשמ' העקרית, מקום מנֻקר בסלע וכדומ': נקרות הצורים והוא המקום המנוקר בצור (שרשי רד"ק, נקר). — °בשר מנֻקר, שנקרו אותו: שאינו מחותך שאינו מנוקר מן החלב ומן הגידין האסורים (רש"י, חגי' ה.).

— נִפע', *נִקַּר, ניקר, — נִקְּרוּ הפֵרות, שנקרו אותם העופות וכדומ': אבטיח שניקר ואכלו הימנו עשרה בני אדם (תוספת', תרומ' ז יז). רימון שניקרה בו אפילו פרידה אחת כולה חיבור למעשה (ירוש' מעשר' א ב). תאנים וענבים שניקרו אסור לשהותן (שם, תרומ' ח ה).