נְשִׁיָה

ש"נ, — שה"פ מן ג. נָשָׁה, שכחה; Vergessenheit; oubli; oblivion, ובהשאלה ארץ נְשִׁיָה, הקבר: היודע בחשך פלאך וצדקתך בארץ נְשִׁיָה  (תהל' פח יג). ואמר המשורר: כי הגופים ירוטשו ונקברו בבור תחתיות וככלי יוצר ינוטשו נשויים בארץ נשיות והנשמות יתחדשו לעלות למרום עליות (ר"י הלוי, ימינך נשא עוני). הבל ושוא יקר הגויה מה אחמדה בארץ נשיה (ראב"ע, אודה לשם). — °ובמליצה, כנוי להארץ: מרו בירמיה וטמאו הר המוריה נלאתי נשוא געיה עולה לי מנשיה ואיך אתאפק על הריגת זכריה (ר"א קליר, קינ' אז בהלוך). תרגלת ידיד להעמיד נשיה תכנת עמודיה מהתמגג תושיה תומכו אשוריו במעגלותיך יה (משול' ב"ר קלוני', אשוחח נפלאותיך, Elbogen 126). וגפן בעלת כנף וסורחת ופוריה קצירים לה אלי מים ובתהומות ובנשיה אשר נותרה ימי חרף וזרע מפרי עריה (ר"ש הנגיד, הבמות פליליה). ימינו טפחה עליה בתבונה יסד ממדי נשיה גדול העצה ורב העליליה (ר"י הלוי, אדני מלכנו). צדיק יסוד נשיה יושב אהלי תושיה אש תבונה בלבו והיה אור ישראל לאש (הוא, אל נעלה). יחיד מרומם שוכן עליה מלא כבודו קצוי נשיה נפשי לישעו צפי ודומי כי מחסדיו כוסי רויה (ראב"ע, יחיד מרומם). בבכי ותאניה נשמע קול צביה מכתה טריה לא מצאה רטיה על חמדת נשיה אבן השתיה (הוא, קול ענות).

חיפוש במילון:
ערכים קשורים