פ"ע, סֹבְאֵי, נִסְבָּאָה, סָבְאָם, — סָבָא יין וכדומ', שתה הרבה säufen, zechen; gorger de liqueur; to quaff: אתיו אקחה יין וְנִסְבְּאָה שכר והיה כזה יום מחר גדול יתר מאד (ישע' נו יב). אל תהי בְסֹבְאֵי יין בזללי בשר (משלי כג כ). וכסבאם סְבוּאִים (נחו' א י) — ואמר בן סירא: אל תהי זולל וסובא ומאומה אין בכיס (ב"ס, גני' יח לג). — ובסהמ"א: יוציא מכל אשר תשיג ידו וכו' מזון הראוי לו וכסות הראוי לו לא אכילת הזוללים והסובאין או בני מלכים ולא מלבושי הפחות והסגנים אלא כדרכו (רמב"ם, מלוה ולוה ב ב). כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין אבל יתאוו אליו תאוה גדולה (ס' החנוך, שפז). וארח לחברה עם פועלי און וכו' עם הזונים והזוללים והסובאים (רש"ט פלקירא, המבקש כ). — ואמר המשורר: דעה כי כל אנוש נמצא בעולם לבד מסובאים הם הנבלים אשר לקחו מעט כסף וצוו במי זהב למלאות הנבלים (רמב"ע תרשיש ב כו-כז)1. חושו תנו כל הון ואם יקר בבת כרם ועוד תהיו לסובאים מונים (שם, ג ל). וכאשר נשמעה בכל הארץ זאת המחברת נתנוה הסובאים על ראשם לעטרת ועל לבם למשמרת (ר"י חריזי, תחכמוני ה). — ולנק' °סֹבְאָה: אשה סובאה רבת בוז כי הסתר קלונה בל תוכל (ב"ז, ב"ס כו ט).

— בינ' פעו', ובתלמ', בהשאלה לעצמות, במשמ' רוויות, דשנות: השותה יין חי עצמותיו שרופין מזוג עצמותיו סבואין2 כראוי עצמותיו משוחין (אבא שאול, נדה כד:). — וכמו סֹבֵא, ואמר המליץ: ונותרה בעניה שכורה ומשכר לא סבואה טורפיה השיגוה וממקדש הקדש הוציאוה (מנחם ב"ס, מכת' ר' חסדאי למלך הכוזרים). נשמת סבוּאָיו (של היין) קנמן בשם וכפיהם באבקת רכלים רקחו שתו והיותר כשמן טוב עלי ראשם להתעדן ביד משחו (רמב"ע, אש קדחו אוריו).

— °נִפע', נִסְבָּאוּ: ולמחלפות ראשי אשר בם דגרו ערבי בחורי אך כרגע דאו שולי ששונים נסחבו שמה ימי נער ועיני אהבה נסבאו (הוא, עד מה בגרון, Monatssch 1896, 34.).