סֹב

1, סוב, ש"ז, בכנ' סֻבָּם, סובן, מ"ר סֻבִּים, סובין, — הפסֹלת של קמח חטים הנפרש ממנו ונופל כשמנפים אותו וכדומ', dünne Kleine; son; fine bran.: המוציא אוכלים בגרוגרת וכו' חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן2 ומורסנן (שבת ז ד). חמשת רבעים קמח חייבין בחלה הם ושאורן וסובן ומורסנן (חלה ב ו). — ובסהמ"א: עיסה בליסה פירו' שאינה נקייה ואין מנפין אותה יפה וסובה ומורסנה מעורב בה (ערוך, ערך בלס). — ואמר המליץ: ישב כמולך במסיבו ויערוך הגביעים סביבו כחמור יאכל את סובו ומשכרות ישתה מי נסיובו (עזר' הבבלי, תוכח' מוסר ו). — ומ"ר: הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין וקל מסובין חתן הדר בית חמיו (בשם ב"ס, ב"ב צח:). המוליך חיטים לטחון ולא לתתן ועשאן מורסן וסובין (תוספת' ב"ק י ט). לחם הפנים (היה מנפהו) באחת עשרה (נפה) בדקה ובגסה בדקה שתהא קולטת את הסולת ובגסה שתהא קולטת את הסובין (שם מנח' ח יד)סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב (שבת ח ד). נפה זו מוציאה קמח בפני עצמו סובין בפני עצמם קיבר בפני עצמה (ספרי דבר' מח). בראשונה היתה סאה ארבלית מוציאה סאה סולת סאה קמח סאה קיבר סאה סובין סאה מורסן (ר"ח בר בא, ירוש' סוט' א ח). סאה ביהודה היתה עושה חמש סאין סאה קמח סאה סלת סאה סובין סאה מורסין3 וסאה קיבוראי (ר' יוסי, כתוב' קיב.). — ושל שעורים: כורכין אותו (את השמיר) מוכין של צמר ונותנין אותו לתוך טני של אבר מלא סובין של שעורים (ירוש' סוט' ט יד). — ובהשאלה °הדק שנופל מתחת להמשור או המגרדת וכדומ' בשעת הנסירה: הסובין היוצאין מן המגרר שגוררין בכלי חד כגון רוקני את העץ ופצירה את הנחשת (שלמה בר' שמואל, ספ' המליצה בכר, 27). — °סֻבִּים שבראש, בלקוי עור הראש שנפרשות ממנו קלפות דקות כעין סֻבִּים, pityrasis capitis4: השער הראשון מסובין שבראש הנלעזות פורפוריא הסובין יוסרו כשתמיד תעבור תער בראש ובכל לילה למשוח בשמן וכו' (ספ' אלמנצור ה א).



1 לא נתברר מקורו.

2 ופרש הרמב"ם: הוא הקמח הבינוני ומורסן היא הקליפה החיצונה העליונה העבה היוצאת בנפה תחלה. ע"כ. רש"י: קליפת חטין הנושרת מחמת כתישה ומורסו הנשאר בנפה. [וע' גם רש"י כתוב' קיב.]

3 [צ"ל מוסָן. היוד באה ע"י השפעת סובין, כאלו היה צורת הרבים. וכן בכ"י מינכ' בלי יו"ד.]

4 תרגום דר' מזיא.

ערכים קשורים