1, ת"ז, מ"ר, סָבוֹרָאים, (סָבוֹרָאֵי), — לפנים תאר לתלמיד חכם חריף, מבין וסַבָּר, ואחרי כן תאר של כבוד לחכמי ישראל בבבל אחרי האמוראים עד תקופת הגאונים: הדור הראשון רב יוסי הוא ראש רבנן סבוראי היה לראש אחר רבינא (ראב"ד, ספ' הקבלה). ובימי רבנן סבוראי הם הגאונים שעמדו אחר חיבור התלמוד ראו שרבו הרמאין וננעלו דלת בפני לווין וכו' (סמ"ג, מ"ע צג). וכיון שכן אין לזוז ממנהגן של גאונים שראו מרבנן סבוראי כי ישבו על כסאו של רב אשי ונתפללו בביהכ"נ שלו (ריטב"א, על מסכ' ר"ה ד, נא:·) למען רחמיך וחסדיך הרבים וכו' ולמען משה ואהרן ודוד ושלמה ופנחס ושבעים זקנים וכו' וכל התנאים והאמוראים והסבוראים והגאונים (תפלה על הפרנסה, ערב ליל כפור, מחז' איטל' ב' טו:). עד שקם אחד ממלכי פרס והרס בתי מדרשות וכו' נחתם התלמוד ונשלמה ההוראה כלומר שלא היה עוד רשות לחכמי ישראל להורות ולדון והחכמים ההם נקראו סָבוֹרָאֵי2 כלומר תלמידים (שד"ל, מבוא למחז' איטל' א). רבנן סבוראי מעשיהם והרגל לשונם בתלמוד, והתרת השאלה היאך הרשו הסבוראים עצמם להכניס דברים חדשים בש"ס אשר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע (ציון, שנה ב 83).