ש"ז, מ"ר סמ' סוּרֵי, כנ' סוּרַי, נק' סוּרָה, — א) מי שסר: מקוה ישראל יי' כל עזביך יבשו וסורי1 בארץ יכתבו כי עזבו מקור מים חיים את יי' (ירמ' יז יג). — ובמדרש: כך בישראל צדיקים ישרים חסידים בני תורה אפי' סוריהן גומלי חסד אינון (מד"ר במד' ג). — ונרדף לגֹלֶה: ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גלה וְסוּרָה ואלה מי גדל (ישע' מט כא). — ואמר המשורר: ואשמיע שבחיו ואספר לעם נברא בני סורים וגלים (ר"ש הנגיד, הלי תעש). — ואמר המקונן: גולה כנוית וסורה גנוית בשמעי והשלחתי בכם את חית (איכה תפארתי, קינ'). אני גולה וסורה בינות לבאים פזורה והם שוקטים ונחים במשכנות מבטחים (ראב"ע, אני גולה). כבר חלפו ימי ילדות ושחרות ונפשנו עדן אחור וסורה וחדלה מחלת חשק כהיום ואין מזור לרפאות את מזורה (עמנ' מחב' ח). — ובמשמ' שם מפשט: זכור עם כל טובה סורה ועם כל צרה התקוה לאלהים שיעבירנה כי בזה התמיד הטובה ותנצל מן החטא (ר"י א"ת, מבח' הפנינים לרשב"ג, 63). — ב) דליה של גפן רעת המין: ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת ואיך נהפכת לי סוּרֵי2 הגפן נכריה (ירמ' ב כא). — וגם סוּרֵי בנפרד: תרפא גפן נהפכה לסורי תוציא ממסגר אסורי (Kahle, Masor. d. West., ח). — וגם מ"ר סורות, ואמר המשורר: בהיות אלהים עמך גפנך הנעבד יוציא לך סורות (ר"ש הנגיד, בן משלי 88, הוצ' הרכבי 141). אם תראה איש יולדו חנף מאהבתו לנצח סור כי איך גפן נכרית לעד מבניה יצלח לה סור (רמב"ע, תרשיש ו לו-לז).