*, ש"ז, רק מ"ר סַמָּנִים1, — כמו סַמְמָן: שבעה סמנין2 מעבירים על הכתם רוק תפל ומי גריסין ומי רגלים ונתר וכו' (נדה ט ו). דבר אחר צבע נותן סמנין ליורה כולן עולין לצבע אחד ואילו הקב"ה צר העובר במעי אשה כל אחת ואחת עולה למינו (ריה"ג, שם לא.). יש שבח סמנין על הצמר או אין שבח סמנין על הצמר (ב"ק קא.). — מגלת סַמָּנִים: מצאני זקן אחד ואמ' לי של בית אבטינס אני בתחילה שהיו בית אבא צנועין היו מוסרין מגילותיהן זה לזה עכשיו אומר לך היזהר בהם שמגילת סמנין3 היא (ר' יוחנן בן נורי, תוספת' יוה"כ ב ז). — ובסהמ"א: גזו וגם גנזו מבשלי הסמנים סרו אף הוסרו סורחו האמנים (אחשבה, יוצ' שבת בראש'). ומן חומת העיר שכלפי מערב עד המחיצה הראשונה היו יושבים כל בעלי מלאכה ובראשם שוחקי הסמנים מפני שהיו צריכים לעבודת המקדש (ר"ש אבן וירגא, שבט יהודה 13). וישקוהו הסמנים אשר למוח מועילים (רש"ט פלקירא, המבקש כא). וכשם שאם נטה בעל חולי הגוף מדרך הבינונית אל קצה החמימות מעלה אחת משקין אותו מסמני רפואות דברים קרירים שמשיבים אל קצה הקרירות מעלה (ר"י אבן עקנין, ספ' מוסר ב ה).