סַמָּן

*, ש"ז, רק מ"ר סַמָּנִים1, — כמו סַמְמָן: שבעה סמנין2 מעבירים על הכתם רוק תפל ומי גריסין ומי רגלים ונתר וכו' (נדה ט ו). דבר אחר צבע נותן סמנין ליורה כולן עולין לצבע אחד ואילו הקב"ה צר העובר במעי אשה כל אחת ואחת עולה למינו (ריה"ג, שם לא.). יש שבח סמנין על הצמר או אין שבח סמנין על הצמר (ב"ק קא.). — מגלת סַמָּנִים: מצאני זקן אחד ואמ' לי של בית אבטינס אני בתחילה שהיו בית אבא צנועין היו מוסרין מגילותיהן זה לזה עכשיו אומר לך היזהר בהם שמגילת סמנין3 היא (ר' יוחנן בן נורי, תוספת' יוה"כ ב ז). — ובסהמ"א: גזו וגם גנזו מבשלי הסמנים סרו אף הוסרו סורחו האמנים (אחשבה, יוצ' שבת בראש'). ומן חומת העיר שכלפי מערב עד המחיצה הראשונה היו יושבים כל בעלי מלאכה ובראשם שוחקי הסמנים מפני שהיו צריכים לעבודת המקדש (ר"ש אבן וירגא, שבט יהודה 13). וישקוהו הסמנים אשר למוח מועילים (רש"ט פלקירא, המבקש כא). וכשם שאם נטה בעל חולי הגוף מדרך הבינונית אל קצה החמימות מעלה אחת משקין אותו מסמני רפואות דברים קרירים שמשיבים אל קצה הקרירות מעלה (ר"י אבן עקנין, ספ' מוסר ב ה).



1 [אפשר שאין בכלל צורה סַמָּן, ומ"ר סמנים הוא רבוי שני של סם, כמו סמים בהכנסת נון; וכן בסור', עי' נלדקה (Syr. Gram. 74); ועי' גם ערך נִצָּן הערה. וכן גם סממנים בכפל המ"ם כמו צדדים, טללים, ועוד, עי' סגל (Gram. of Mishn. Heb. §127). והיחיד סַמְמָן הוא יצירה מלאכותית מן מ"ר, וכך פרש הרמב"ם (שבת א ה). וז"ל: וסם הוא איזה עיקר שיהיה ממיני העקרים ובלשון רבים סממנין, ע"כ.]

2 [במדב"מ סממנים.]

3 [כך בירוש' שקל' ה ב. ובבבלי (יומ' לח.) הגרסה סממנין, ופרש שם רש"י וז"ל: שכתובין בה שמות סמני הקטרת, ע"כ.]