ש"ז, מ"ר נִצָּנִים, — כמו נץ1: הַנִּצָּנִים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו (שה"ש ב יב). — ובסהמ"א: ופעמים שכרמים נזמרים קודם הפסח וכו' וכשחורשין אותן הנצנים נשמטים ונופלין מפני כלי המחרישה (רב נטרונאי גאון, תשו' הגא' מו"מ פו). למטה עוז הפורח נטע נעמן הצומח אשר נצניו נתנו ריח רוקח מרקחת מעשה רוקח (הרמב"ם, אגר' לתלמידו ר' יוסף אבן עקנון). — ואמר המשורר: להציץ נצנים שחרים ולבנים וציצים כשנים בראשי האמירים (דונש, דעה לבי). איך אהיה דואג ואשמע קול מים וקול עגור ותור אשור ובצל הדס אשב ונצני גן לי כיציע זכר אשור (רמב"ע, תרשיש ג א). נרמסו נצנים נחשבו כקנים (ר"י הלוי, יהמו שושנים). בנות ערוגות שבימי ניסן עת יעלה נצן ורם נסן (ר"י חריזי, תחכמ' ה). ויקם אחריהם דור המשוררים הנעמנים ונקרא זמנם זמן הנצנים כי היה הדור כמו קוצים והם כשושנים (שם יח).