ש"ז, מ"ר סמ' סְרוּחי, — א) מי שלובש צניף וכדומ' שהוא ארוך ונסרח עליו: חגורי אזור במתניהם סְרוּחֵי1 טבולים בראשיהם (יחזק' כג יה). — ב) *בעל מום, שאחד מאבריו יתר ונסרח: והבאים זכר ונקבה א"ר אסי פרט לסרוחין2 ולמחוסרי אברים שפסולים לקרבן בני נח (מד"ר בראש' לב). — *ש"ת, אזנים סְרוּחוֹת: חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה פיו פתוח ורירו נוטף ואזניו סרוחות3 וזנבו מונח לו על ירכותיו (יומ' פג:). — ואמר המשורר: מלא (הכה"ג) מאור נצץ כאור שמש זרוח עולה לבית מקדשו ועליו הוד סרוח (ר"י הלוי, אשרי עין).
1 שב אל אנשי בפסוק הקֹדם, והוא מקביל לחגורי, וכמו שפרש רד"ק בלשון שני, וז"ל: או כי הם סרוחים מצד הצניפים הטבולים שהם סרוחים על דרך כאלה נובלת עליה שהיא נקראת נובלת מצד עליה שהם נובלים וכן קרועי בגדים מגלחי זקן והדומים להם, ע"כ. וכן משמע מפרוש רש"י שפרש יתירי כובעים גדולים, ע"כ. ור"א מבלגנצי: קושרים כעין רדידים בראשם ומשלשלין ומפשילין ראשי הרדיד לאחוריהם והוא הסרח, ע"כ. וזו גם כונת ת"י: מחתין קולסין ברישיהון, ע"כ.
2 בפרוש המיֻחס לרש"י מפרש מיותרי אבר. ומבאר בעל עץ יוסף שיש להם אבר יתר או אבר גדול מחבירו, ע"כ. ובעל מ"כ מפרש שנסרחו בזכרות או בנקבות. ויש מפרשים כמו קטועים וחתוכים, מן ג. סרח. וכן באמת בס"א לסרוסים.