*, סירחון, ש"ז, מ"ר סִרְחוֹנוֹת, — א) ריע רע, הפסד וכליה, über Geruch, Verwesung; odeur fétide dépérissmeny; stench, decay: יצאו האורז והדוחן והפרגון והקטניות והשומשומין שאין באין לידי חמץ ומצה אלא לידי סרחון (מכי' בא ח). דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימץ אלא לידי סרחון (דבי ר' אליעזר בן יעקב, פסח' לה.). — ובסהמ"א: לסרחון השחי ימשחנו במרתך שחוק מעור' במי' או במי ורדי' (ר"מ אלדבי, ש"א, נתיב ד, עב:). — ובהשאלה: אבל מי שהוא מלא מסרחון צואת עונותיו אין תורתו נחת לבוראו (ר"מ די וידאש, ראש' חכמ', התשובה ב). — ומ"ר סִרְחוֹנוֹת: גם תראה פחיתות הרשע שהלואי יהיה כשממית שהנה שממית בידים תתפש במקום האשפות משום ששם מצויין הזבובים לרוב לריח הסרחונות המושלכים שם וכונתה לתופשם כנודע ועכ"ז לפעמים תתפש בהיכלי מלך אע"פ שהוא מקום נקי בהעדר הזבובים (ר' אליהו, שב' מוסר ט). — ב) במובן המוסרי, חטא ואשם Sünde, Schuld; péché, faute; sin, offence: מאחר שהודיעם סרחונם אח"כ גזר אליהם נדוי והרי דברים ק"ו ומה אם מי שאמר והיה העולם לא כעס על בשר ודם עד שהודיעם סרחונם ק"ו על בשר ודם שלא יכעוס על חבירו עד שיודיעו סרחונו (ספרי במד' קד). ר"א המודעי אומר בוא וראה כמה צדיקים חביבים לפני הקב"ה שבכל מקום שמזכיר מיתם שם מזכיר סרחונם וכל כך למה שלא יהיה להם פתחון פה לבאי עולם וכו' (שם קלז). ויקצוף משה על פקודי החיל מגיד שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים (שם קנז). כיון שראה אותו סרחון שסרחו במעשה העגל אמר האיך אני נותן להם את הלוחות (אדר"נ ב). למלך בשר ודם שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו (תנא דבי רבי ישמעאל, זבח' מא:). עד שלא תלד האשה הסירחון ניתלה בה לאחר שתלד תלוי בבנה (ר' לוי בר זכריה, מד"ר בראש' עג). אמר ראובן אני בכור ואין הסירחון תלוי אלא בי (ר' נחמיה, שם פד). דבר אחר וירא אהרן מה ראה אמר אהרן אם בונין הן אותו הסירחון נתלה בהן מוטב שיתלה הסירחון בי ולא בישראל (שם ויקר' י). — ובסהמ"א: לכן אמר לו כאשר ייטב לך פי' כשתחזור לכבודך לגמרי ויהא נשכח כל סרחונך אז תזכני ויעשה פרי (פענח רזא, וישב, כא.). — ואמר הפיטן: סרחוני נמצא ביותר סער ותר ונלכדה בתר (סליח' יז תמוז, מחז' איטל' א, קס:). למלך שעבדו סרח עליו ומבקש מחיל' מאת המלך אם העבד אינו מתחרט בלבו וחוזר ועוש' הסירחון בכל יום יכעוס עליו המלך יותר (ספ' אורחת צדיקים, החרטה לז:). — ומ"ר סִרְחוֹנוֹת, ואמר הפיטן: משוגותינו אתנו תלין באפס תמיד מנחת ערב ניחוחי שחר גם הם פסו המצדיקים שגגת ערב סרחונות יום יום נוסיף ולא נגרע מקרב עונות רבו וגברו הרב (אפסו אישים, סליח' מנח' יוה"כ).