פ"ע, עָבִיתָ, — עָבָה פלוני, היה או נהיה עָבֶה, בעל גוף רחב, גס, בעל הרבה בשר, dick sein; être épais; to be thick, fat: שמנת עָבִיתָ כשית (דבר' לב יה). קטני עָבָה ממתני אבי (מ"א יב י). — ובסהמ"א: ואחר כך כדור הארץ אשר היא המרכז כבדה ועבתה בעבור רחקה ממקום התנועה (ר"י א"ת, הכוזרי ה ב). אילן קטן שגדל ועבה וארץ שהעלתה שרטון הרי זה נוטל בשבח פי שנים (רמב"ם, נחל' ג ד).

— פִע', *עִבָּה, עיבה, בינ' מְעַבֶּה, — עשה שיהיה עָבֶה: מחפין את הקציעות בקש ר' יהודה אומר אף מעבין (מו"ק ב ה). המסמא את עיניו והמצבה את כריסו והמעבה1 את שוקיו אין נפטר מן העולם עד שיהא לו כן2 (תוספת' פאה ד יד). הדא דתימא בשעיבה על מנת להדל אבל אם עיבה על מנת שלא להדל לא סוף דבר לביתו אלא אפילו לשוק נותן מן המשואר על הכל (ר' זעירא, ירוש' שם ג ג). מתוך שהוא מעבן הן עושות יותר לשנה הבאה (שם ז ה). עד כאן הוא מעבה את הכורת מיכן והילך הוא מתיש את כוחו (שם, שביע' א א). — ומקו' לְעֲַבּוֹת: אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה שמואל אמר בשלא נתכוון לעבותה אבל אם נתכוון לעבותה אסור בשלא היתנה (שם ביצ' ד א). — ובסהמ"א: שמעבין תבשיל הקדירה ע"י שממחין קמח לתוכו (רש"י, פסח' לט:). כעכביש אשר יארוג על מאור הבית וכאשר יתמיד יעבה ויסתום וכו' וכל אשר יתמיד הדבר (אריגת העכביש) יחזק ויעבה וימנע אור השמש מעבור בו (ר"י א"ת, חו"ה, חשבון הנפש ג). שהרוח דרומית יעבה האויר ויוריד מה שבו מן הלחיות אל המים (ר"ש א"ת, אותות השמים, בהרוחות, כ"י ביה"ס כזנתני). המימות המלוחים הם חמים מאד ואינו מפני חום הקיטור שיחזק בם אך כח הארץ היוצא מהם הוא גובר ויעבם ויקפיאם (ר"י זבארה, שעשוע' ט, דודסון 111). כשיעלה (האד הלח מן הארץ) ויפגוש המקום הקר הנה הקרירות יעבה אותו ויתהוו ממנו מים (רלב"ג, משלי ג יח). כאשר הגיד עליו האיד הקר שהוא ריעו מה שהגיד ר"ל שעיבה פני הענן ועצר בתוכו האיד הקיטורי בדרך שלא יוכל לעלות ולצאת (רלב"ג, איוב לו ה). ולא נתחדש אלא הכדורים והכלים המעבים אורו בערכם לא בערך האור והחום שבכחו אז כחו עתה (עסיס רמונים ד ט). אכן מהרי' סגל דרש עיסה שבלילתה רכה אין רשאין להוסיף קמח כדי לעבותה (מהרי"ל, הלכ' תיקון המצות). ועשה לו טפלה של טיט סביב לעבותו לשמור חומו כדרך שעושין לתנורים (ר"ע מברט', ע"ז ז ז).

— פֻע', *עֻבָּה, רק בינ' מְעֻבֶּה, מעובה, — שעשו אותו עָבֶה: ושני ספלים של כסף היו שם ר' יהודה אומר של סיד היו אלא שהיו משחרין פניהם מפני היין ומנקבין כמין שני חטמין דקין אחד מעובה ואחד דק (סוכ' ד ט). הוון בעיין מימר המעובה של מים והמידק של יין דאמר ר' יונה בשם אימי וכו' (ירוש', שם ד ה). פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל אמר ליה לכהן גדול תן עיניך בפסחים נטל כוליא מכל אחד ונמצאו שם ששים רבוא זוגי כליות וכו' והיו קוראין אותו פסח מעובין3 (פסח' סד:). תני לוי לא מעבה4 ולא מידק אלא בינוני (ערכ' כה.). — ובסהמ"א: אי זו היא עוללת זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכול שאין לו כתף (רמב"ם, מתנות עניים ד יז). דרך הסכוך להיות קל כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים היתה מעובה כמין בית אעפ"י שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה (הוא, סוכ' ה כא). וצורת גופה (של הלבנה) כדור והוא מעובה ושחור חלק אין בו אורה (ר"מ אלדבי, ש"א ב ג).

— הִתפע', *הִתְעַבֶּה, נִתְעַבֶּה, — נעשה עָבֶה: מפני מה נתעקרו אמהות כדי שיהנו בעליהן בנויין שבזמן שהאשה מקבלת הריון היא מתכערת ומתעבה (רבי חונא בשם רבי מאיר, מד"ר שה"ש, יונתי בחגוי הסלע). — ובסהמ"א: מפסלין שנוטלין מן הכל כדי שתתעבה הקורה מלשון ויפסול שני לוחות אבנים (ערוך ערך זבל). ומתגדל (ע"י הרוח) הכבד והטחול וכל דבר חי שהוא דק מתעבה (חכמוני, פי' ספ' יצירה ט פד, עא:).ומתנאיו (של הכח הכפוריי) שיהיה בתכלית הבהירות כדי שיוטבעו בו הצורות הנראות ולא יכנס דבר בינו ובין הנראה כענין מי שירדו המים בעיניו ויתעבה הליחות הלבניית אשר לפני הכפוריי (ראב"ד, אמו"ר 28). כשנפלה סאה תרומה על פי המגורה ונתקבצה שם ונתעבה כגון שנפלה סאה חטים של תרומה על פני אוצר גדול מחטים (רמב"ם, תרומ' ד יא). כל אשר יקרבו הגשמים לנקודת המרכז התעכרו והתעבו עצמם וכבדה תנועתם (ר"ש א"ת, מו"נ א עב). המים ההם (שנמס בו מלח) יתעבו וישובו כדמות החומר ולא ישקעו בהם הבצים לעובים (הוא, אותות השמים, כ"י ביה"ס כזנתנסי). וכשתרחק (השמש) ממנה (מן הארץ) יתקבץ האיד ההוא העולה ויתעבה וישוב מים מפני הקור (שם). שהאתיר אשר הוא האויר המתלהב העליון ירד למטה ויכנס לתוך הארץ לדקותו ויתגעש בתוכה למטה ולמעלה ויתנועע הארץ בהתעבותו בתוכה וירעישנה (שם). הדברים הגשמיים יתעבה גופם ויעפר ברדתם (ר"מ קורדובירו, אילימה כב). והמתרחק משם (מן הגלגלים) נתעבה וקבל צורת הארץ (ר"י אברבנאל, שמים חדשים עיון א, יא.). ויש משתין עב וישאר עב ויש משתין דק ואחרי כן יתעב' וישאר בעבותו (ר"מ אלדבי, ש"א נתיב ד, מקוה השתן). ויתעבה ויתעכר וימאסוהו האיברי' ותשליכם הכח הדוחה הטבעית מאבר לאבר עד שתוציאם לתחתית הגוף (שם, המתנים). ואבוקראט כתב כי הדב' הגורם שינה הוא העשן היוצא מהאצטומכא בבשול ראשון שהוא הולך אל הלב וחום הלב מעלהו אל הראש ושם יגיע לתכלית עלייתו ויתעבה וירד לאיברי החושים ומבטל הרגשותם (שם נתיב ה, בהנהגת השינה). ואם הרגיל נפשו בסבות המחייבות לקבץ החלאה על מראתה בלכתה אחרי התאות אז חשך משחור תארה ונתעבתה חשכתה ובטלה מהכל הכנתה (ראב"ח, מאזני צדק לאלגזלי 45). אבל השפע עצמה הוא כולו אותיות המתעבה בירידתו למטה (ר"נ בר' אלחנן, עה"מ ד, ג:). ואי אפשר לכל עשרה כתות המלאכים להתגלים ולהתעבות כל כך כמו כתות האישים ובני אלהים (שם, שער קרית ארבע קט, קז:.). יצאה ראשונה מלכות בתחילה וז"א אחריה וכן כולם וכח הכלי בלוע בהם וראשון שבהם חזר ונכנס וכן כתר בתחילה וכולם אחריו ונתעבה הנשאר ונעשה כלי מניצוצות שנפלו בו בהכא' אורו מחזרתו של עליון (רמח"ל, חוקר ומקבל א ד). אז יתפרדו החלקים הקיטוריים שבגשם ויעלו למעלה אל הכובע המקורר ושם יתעבו ויגעו בצנור ומן הצנור ינטפו אחת אחת לתוך הקנה החלול (לינדא, ראשית למודים ב ב 27). — ובהשאלה הִתְעַבֶּה הדמיון: גם אנו נאמר על האברופיים בכללות מה שהוא אמת ויציב שכל כך התעבה דמיונם במעבה החומר הגולמיי עד שלא ידעו להבדיל באמונותיהם בין החי ובין המת (שארית הנחלה לד).

— הִפע', *הֶעֱבָה, — כמו פִע': היו דקות ולא היו מכוונות העבן5 ונעשו מכוונות הרי זה אינו כרם (תוספת' כלא' ג ד). — ובסהמ"א: להקפות פירוש להעבות ראש הפתילה להרבות אורה מותר (ר"ח, שבת כא.). פעמים שהוא צריך להעבות את הכתב ופעמים שהוא צריך להמעיט את הכתב ולהדיקו (הלכ' ספ' תורה, גנזי מצרים, אדלר 20). ומקבלת הריאה הקצף שעולה על הדם הדומה לקצף על המים לא למזונותיה שאינה נזונית (אלא) מן הדם אלא לבשולו כדי להעבותו עד שיהא לחלוחית לבנה דקה והוא הנקרא בלשון ערבי בלג'ם (ר"י אבן עקנין, ספ' מוסר ב יג).

— הָפע', *הָעֳבָה, — כמו פֻע': נס גדול נעשה במטה שאעפ"י שבלע כל אותן המטות שהשליכו וכו' ולא הועבה כל מי שרואה אותו אומר זה מטה אהרן (ר' יוסי בר' חנינא, מד"ר שמות ט).

— נִפע', *נֶעֱבָה, — כמו פֻע': אמרו ז"ל נס גדול נעשה במטה וכו' ובלען מטה אהרן ולא נעבה יותר מזה שהיה (תנחו' וארא ג).