פיו"ע, עָטֹה, עֹטְךָ, — עָטָה את פלוני, העתיקו והנידו ממקום למקום: הנה יי' מטלטלך טלטלה גבר וְעֹטְךָ עָטֹה (ישע' כב יז). — ועָטָה, תעה ממקום למקום: הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים שלמה אהיה כְּעֹטְיָה על עדרי חבריך (שה"ש א ז). — ואמר המשורר: אלו הרבה עלי תורה אשר הלכה לבית ציה אשר היתה עלי עדרי חבריו כמו עטיה (ר"ש הנגיד, הבמות פליליה). לזבוב אשר בקצה יאור מצרים נשכני ושבתי עוטיה (עמנו', מחב' ז). עודנו מדבר והנה כסופות בנגב חולפות עוטיות ונכלמות ושוממות וכיוני הגיאיות כולם הומות (שם כח).