*, ת"ז, נק' עֲטוּפָה, מ"ר עֲטוּפִים, — לָבוּשׁ עֲֲטִיפָה: הרי שהיה עטוף במעפורת בכידוס ובפלדוס אין כבוד שיקרא ויתרגם ויעבור לפני התיבה וישא את כפיו (תוספת' מגיל' ד ל). הרי שמצאו עומד בשוק ועטוף טליתו שומע אני שהוא רשאי ליטלנה מעל כתיפו ת"ל בחוץ תעמוד (ר' נתן, מדר' תנאים, דבר' כד יא). אין נשאלין נדרים אלא עטופים ויושבים והנשאל יושב והשואל צריך להיות עומד וכו' (ירוש' נדר' י י). כי אתא רב דימי אמר עטופה (האשה) כאבל ומנודה מכל אדם (ערוב' קד:). כשהיו ישראל נראין לעמונים נראין עטופין לשלום ולמואבים נראים מזוינין למלחמה (מד"ר במד' כ). ר' שמואל בר' יוסי בעא קמיה רבי א"ל מה דין דכתיב כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה א"ל כגון את וחברך ושני עטופי סדינין כיוצא בך שאין אתם חשובין בעצמיכם כלום (שם קהל' א). — ובסהמ"א: אמרו רבותינו עמדו שפחותיו באותה הלילה ועשו נ"ר טלאות של תכלת ובבקר בא לו אצל משה הוא ונ' ור' איש עטופים טלאות של תכלת (גנזי שכטר א, גינצבורג 215). דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים (רמב"ם, תפלה ה ה). ואז יוחנן בן מתתיה עשה לו חרב שתי זרתות ארכה וזרת רחבה תחת בגדיו עטופה (מגל' אנטיוכס). — ואמר המשורר: אראה היום במקדש מעט עטוף כאביון בגלותי כפי כחי כפי ארחץ בנקיון (ר"י הלוי, אראה היום). — וא. עָטוּף וב. עָטוּף יחד: ישנים בלילם הלא תקראו אל להתיר אסורים בחשק עטופים ורועים כסילים באפל בעת כל בני איש בסותי שחרים עטופים (רמב"ע, התרשיש ז סח-סט).