א. עִטוּף

*, עיטוף ש"ז,— שה"פ מן ד. עטף: תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור ועיטוף1 נוטלו בשתי ידיו ונותנו בימין וכו' (ברכ' נא.). — ובסהמ"א: כך האיש הישר הנותן בתו לת"ח אף שלבושו קרעים ועטפו כלים רעים ואין משים לבו ע"ז באומרו כי אין אלו דברי' דבוקים בגופו כי הוא רואה מה שבתוכו ובהסיר אותו עיטוף מעליו מראה תוארו ואור תורתו (ר' אליהו, שבט מוסר פה). ולעומת זה התלוננתי עליו על כן על הייסורין שעברו עלי לא יתנהג עמי בתואר שמאל וכו' כי אם שאם מתחלה היה שמאל עתה גם שיקרב בימין יהיה  בעיטוף מה כי יעטוף ימין ולא יפשוט אות' (אלשיך, איוב כג ט). — ומ"ר סמ': מאותו יום (מיום קבל כתב מסמיך) ולהלן קורין אותו כל אדם ר' וממנין אותו בדיינין ובסודות החברים ושמושיו ומלבושיו כשמושי החכמים ועטופי החכמים והחברים והרבנים הנסמכים (ר"י ברצלוני, ספר השטרות 132).



1 [מפֹרש שם בגמרא: רב פפא מעטף (בטליתו, רש"י) ויתיב רב אסי פריס סודרא על רישיה, ע"כ.]

חיפוש במילון: