עֲטוּפִים, עֲטֹף, יַעֲטֹף, ־טוֹף, — עָטַף מרעב וכדומ', היה חלש בלי כֹח, schwach, ohnmächtig sein; être faible, défaillant; to be weak, faint, ובהשאלה היה בצער גדול וכדומ': תפלה לעני כי יַעֲטֹף ולפני יי' ישפך שיחו (תהל' קב א). — ועָטַף הלב במשמ' זו: מקצה הארץ אליך אקרא בַּעֲטֹף לבי (שם סא ג). — ובמשמ' התפלל, ואמר המשורר: לך נפשי וטוב רחשי אל אשפוך לפניך וחין אטף כדל יעטף למצא חן בעיניך (ר"י אבן גיאת, יד תתיר, שער השיר 21). לך עטפתי גם שטפתי דמעי במשכבי (רשב"ג, סמר גבי, ליוה"כ, סדור תימני, כ"י בריט' מוז'). נפשי ליאשיה תעטוף תהמה המות יונה בגג בודדת (רמב"ע, דיואן מח, בודל'). אצפה לעברם ואעטף בקברם ועיני לשברם יפיצון נהרים (ר"י הלוי, היוכלו פגרים). — והרביעי שיתחנן אל האלהים ויעטוף אליו תמיד לכפר עונותיו ולמחול לו ולקבל תשובתו (ר"י א"ת, חו"ה, התשובה ה).

— נִפע', בֵּעָטֵף (במקום בְּהֵעָטֵף), נֶעֱטַף הילד ברעב וכדומ', כמו א. עָטוּף: כלו בדמעות עיני וכו' על שבר בת עמי בֵּעָטֵף עולל ויונק ברחבות קריה (איכ' ב יא).— ובסהמ"א: כי רוח מלפני וכו' כשרוחו נעטפת והוא נכנע (רש"י, ישע' נז טז). — ואמר הפיטן: קרב בן ישאף לצל חסדיך הומה בלב נעטף צורי אל תט באף אל עבדך (מה לך, סליח' סד' רע"ג ב). — ואמר המשורר: נדיבים נאספו היום אל מעוניו רעבים נעטפו וצמאים לפניו (רמב"ע, אחרית ותקוה, דוקס 78). ולשלחנות ערוכים מהרו אכול והותר מי ברעב נעטפו (הוא, דיואק קנז, בודל').

— הִתפ', הִתְעַטֵּף, הִתְעַטְּפָם, תִּתְעַטֵּף, ־טָף, — הִתְעַטֵּף הילד, נחלש, נֶעֱטַף, כמו א. עָטוּף: לאמתם יאמרו איה דגן ויין בְּהִתְעַטְּפָם כחלל ברחבות עיר בהשתפך נפשם אל חיק אמותם (איכ' ב יב). — ובהשאלה הִטְעַטְּפָה הנפש, נחלשה מרוב צער ויגון: בְּהִתְעַטֵּף עלי נפשי את יי' זכרתי (יונ' ב ח). רעבים גם צמאים נפשם בהם תִּתְעַטֵּף (תהל' ק ה). — וְהִתְעַטְּפָה הרוח: אזכרה אלהים ואהמיה אשיחה וְתִתְעַטֵּף רוחי (שם עז ד). אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד בְּהִתְעַטֵּף עלי רוחי (שם קמב ג-ד). וְתִתְעַטֵּף עלי רוחי בתוכי ישתומם לבי (שם קמג ד). — ובמדר': הלכו להם ביער ונתעטף רוח האב זלגו עיני הבן דמעות על ענים (תנחומ' האזינו ח). — ואמר המשורר: אלהים אלי אתה רם לכל שאל נדרש רצני בהתעטפי כעני ורש (רשב"ג, אלהים אלי אתה). צמאה לך נפשי וכו' ותתעטף עלי להזכיר את שמך ולהרבות זכרך (בחיי, בקשה בסוף חו"ה). בפיך נחלי נפת וצופים ואתעטף בצירי בין צמאים (רמב"ע, לכל איש, דוקס 97). בהתעטף רוחי אזכרה נעמך הבט לכבודך יום בו ארוממך (ראב"ע, ובכן יי' קראתיך). ויצחק אלי ויאמר אלו רעבת כאשר דברת והיתה נפשך ברעב מטעטפת ובצמא מתעלפת היית אוכל צללי הרפת ולא היית שואל צנון ולפת (ר"י זבארה, שעשוע' ד, דודסון 42). ובאחרית הגענו אל גשר רעוע ותחתיו נחל שוטף וכאילו רואיו גוזל וחוטף ואז החלה נפשי להתעטף (עמנו', מחבר' כח). אני נפשי תהלל לו כל יום ותתעטף בפלולים ושיחה (במיטב שיר, פזמונ' לפסח, סמא"צ, תשיד:).

— הִפע' הֶעֱטִיף, תַּעֲטִיף, — כמו קל, הֶעֱטִיף הצאן: וּבְהַעֲטִיף הצאן לא ישים (את המקלות) והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב (בראש' ל מב).