° במקור חסר סימן התקופה, ש"ז, מ"ר עֹיְנִים, עוינים — שונא, אויב: וכל צופה ועוין גם מקנא ישו מתים ומעולם אבודים (ר"א הקראי, לקו"ק פב). מקריבים למשוך אליו חסדו להטות עליו חנו להצילו מכל עויין וצורר (ד"ה יהודי מצרים וא"י ב, מן 134).  ואמר לך עלי שחל ופתן דרוך ורמוס כפיר תנין ועוינך (שם 265). ומ"ר, ואמר הפיטן: כפיר מושלו משיה כשנים חלקו מציה כבוש עוינים ולעיה ולדן אמר דן גור אריה (אמרת רנן אערוכה, מחז' איטל' ב, קפט.].  עמך להפיל בנחת  עוינים להפיל בשחת (אדיר, מטמוני המבורג א יג, המגיד טז, 345).  [ו]מטה עז אשר שלח אלהים ליסר בו המון זדים ועוינים (ר' שמואל בן עלי, אגר', תרביץ ב, 74). ורוח חן ותחנונים תנשב ב[אה]ליו לשמר מלכד עוינים רגליו (שם 81). — ועם כנ': קרב קץ עדני קול להשמיע לעויני כי קרוב יום אדוני (אורך ואמתך, סליח' ב, עי"ת). קום בשרו ספו עויניו ומוגיו אך לו לבד פניו יאר ד' מתנדבים בעם ברכו ה' (שירו לאל, קונט' הפיוט' ג). עיני בכל עויניו ומשטיניו אגער בהר שעיר אשעיר וערער יתערער (ימי שנותי, שם נב).