*, שות"ז, נק' עֲלוּבָה, מ"ר עֲלוּבִים, עֲלוּבוֹת, — עָנָו, שָפל, מִסכן, אֻמלל, demütig, unglicklich; humble, malheureux; lowly, unfortunate: איזהו עלוב שבעלובים זה שהוא עלוב כמשה רבינו שנאמר וכו' (אדר"נ כג). ותאמרו נשלח אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ א"ר שמעון עלובים בני אדם שכך בקשו להם מרגלים (ספרי דבר' כ). ויקחו מפרי הארץ א"ר שמעון עלובים בני אדם שכך נטלו בידם (שם כג). עלוב הוא אדם זה שצריך ללמד מן הנמלה (ר"ש בן אלעזר, שם שו). מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב"ש (רבי אבא בשם שמואל, ערוב' יג:). רשב"ע עלוב ושאינו עלוב צדיק ורשע מי נדחה מפני מי (תענ' טז.). עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה (ר' חייא רבה, מד"ר בראש' לד). עלוב הוא השאור שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע (אבא יוסי התורתי, שם). עלובה הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה (שם). והיתה שרה אומרת להם צאו ושאלו בשלומה של עלובה והיתה הגר אומרת להם שרה גברתי אין סיתרה כגלוי (שם מה). אלו העקרות שהן אסורות בתוך בתיהן ועלובות וכיון שהקב"ה פוקדן בבנים הן נזקפות (שם עא). עלובה היא הכלה שמקלקלת בתוך חופתה (ר' שמעון בן חלפתא, שם שה"ש, מי זאת עולה). מבין שניהם (פינחס ויפתח) אבדה ההוא עלובה (בת יפתח) ושניהם נתחייבו בדמיה (תנחומ' בחקותי ז). דרכן של תלמידי חכמים עניו ושפל רוח וזריז ממולא עלוב ואהוב לכל אדם (דא"ז א). הוי עלוב ואהוב להשיב ליודעך (שם ג). אמר לו (השטן ליצחק) הא עלוב בנה של עלובה כמה תעניות נתענית אמך וכמה תפילות [נתפללה] עד שלא באת לה והזקן הזה נשתטה מזקנותו והולך לשוחטך (פסיק' רבת' מ). אמר לה (השטן לשרה) עלובה איך יקהו שניך על בנך שאינך יודעת שלזבוח הוליכו (מדר' ויושע, ד"ח ב). לעולם תהא נאה בצאתך ובבואך ותהא עלוב לאנשי ביתך (פרקי רבינו הקדוש יא, הלקוטים של גרינהוט ג, פח). — ובסהמ"א: אנו העניים העלובים על אחת כמה וכמה (הלכ' ס"ת, גנזי מצרים, אדלר 31). ושמו תחת אבות בנים ממלאי מקום תמיד יען כי טוב מליץ עלובים להחליץ מיד מפליץ (ד"ה יהודי מצרים וא"י ב, מן 151). ובאשר הזמן ישלח חפשי הזבוב העלוב ויתן הנשר בכלוב דמוהו החכמים לכף מאזנים ישפילו היתרים ויעלו החסרים (רש"ט פלקירא, צרי היגון, ה.). והעלוב יוסף בן חיון וכו' (תשב"ץ ד כד). יהיה מן העלובים אפי' מאשתו וב"ב אף שלא ירא מהם (ר"ד אופנהיים, הנהגות אדם, כה:). — ואמר המשורר: ותהי לבזה כאשה עזובה ביד צריה עלובה (ראב"ע, אוי כי לבי). על יי' השליכו יהבים פזר נתנו לאביונים עלובים צדקתם עומדת לעד ובספר זכרון כתובים (ר' שמואל בן עלי, אגר', תרביץ ב, 62).