° 1, עינבל, עִנְבּוֹל, ש"ז, מ"ר עִנְבָּלִים, ענבולים, — לשון של הזוג, כעין קנה של מתכת עם ראש עבה שמקשקש בזוג ומצלצל  Klöppel einer Glocke; battant de cloche; clapper of a bell: החרצנים אלו החיצונים הזגים אלו הפנימים ד"ר יהודה רבי יוסי אומר שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל (נזיר' ו ב). הטמאין שבעגלה העול של מתכת והקטרב וכו' והענבל והצנורה ומסמר המחבר את כלן (כלים יד ד). הזוג והענבל חבור (פרה יב ח). העושה זגין למכתשת ולעריסה וכו' יש להן עינבל טמאין אין להם עינבל טהורין ניטלו עינבליהן עדיין טומאתם עליהם (שבת נח:). — ובסהמ"א: וכשתברח אשה נכשלת בשלשלת ומתנודדת ונוקש הענבול בזוג ואווז וכלב צועקין ומתנערות המשמרות (הערוך ערך שלשל). ופעמוני זהב זגין עם  ענבלין שבתוכם (רש"י, שמות כח לג). זוג העשוי לאדם וכו' ה"ז תכשיט ומקבל טומאה אע"פ שאין לו ענבול (רמב"ם, כלים ח ח). ומביא שנים ושבעים זוגים ובהם שנים ושבעים ענבולים הכל זהב (הוא, כלי המקדש ט ד).