1 [במשמ' זו הבינו את המלה בפס' זה ע"פ הענין רב המפרשים, ולפיכך חברו אותה אל פַּס היד במשמ' (בלתי מדיקת) כף יד רחבה, או אל פָּשָׂה במש' התפשט. ואולם אין פס יד (עי' ב. פַּס, הערה) בעקר אלא קצה היד, המורה על מעוט ולא על רבוי, ואין פשׂה (במקרא רק בשׂין) בא אלא במשמ' הנגע האוכל מסביבו, גם זה לרעה ולמחסור, ולא לשפע התבואה, והרי הפעל פסס (פַּסּוּ אמונים) מורה על אפיסה. על כן יש מן החדשים המציעים לקרא שִׁפְעַת או מסַּת (די) תחת פִּסַּת. ואמנם יותר קרוב היה לחשוב ע"פ משלי יד ד (באין [הֻצע: באוֹן, כלו' בכח] אלפים אבוס בר) על קריאה או פרוש במובן אבסת בר, כי כן נמצא באשור' אַבֻּסַּתֻּ על יד אַבּוּסֻ באותה משמ'. ואולם כנראה אין כונת הכתוב כלל לבר במובן תבואה, כי אין בר אלא התבואה הברורה שהסירו את התבן ממנה, ולא הקמה שבשדה, ולמה יהיה שפע התבואה דוקא בראש ההרים? מלים אלו וכן הזכרת הלבנון בפסוק, מורות על כך כי המלך בגדלו נמשל כאן לראשי ההרים, ועל יד הלבנון נזכר כאן אף הר תָּבֹר, כדגמת כתבור בהרים וככרמל בים (ירמ' מו יח), תבור וחרמון בשמך ירננו (תהל' פט יג). ולפי זה יש לחלק את המלים: יהי (המלך) פַּס תָּבֹר בארץ, בראש ההרים (כלו' בקצה התבור, העומד כמו פַּס מורם בארץ, רם על ההרים מסביב לו) ירעש כלבנון פריו (כלו' בניו, ולא תבואת הארץ) וכו'. — ועי' *ב. פִּסָּה במשמ' לחם.]