* 1, ש"ז, מ"ר פַּסִּים, פַּסִּין, — קצה של דבר, חלק קיצוני בו, ביחוד פס יד, רגל ואצבע, Ende, Extremität; bout, extremité; end, extremity: העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך המינית (מגי' ד ח). מכתב שנטל הכותב שלו טמא מפני המוחק, ניטל המוחק שלו טמא מפני הכותב, נחלק לשנים ונשתיירו בכותב ובמוחק לקשרי אצבעותיו מגיע מלא פס ידו טמא פחות מכן טהור (תוספת' כלים ב"מ ג ד). או בקמצו יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו תלמוד לומר מלא קומצו הא כיצד חופה את פס ידו במחבת ובמרחשת ומוחק באצבעו מלמעלן למטן (ירוש' יומא ה ב). מתרפס ברצי כסף, מתיר את הפס ומתרצה בכסף (ר' יהודה ב"ר סימן, מד"ר בראש' עח). מתרפס ברצי כסף, אע"פ שחטא אדם וכועסת עליו מתרת את הפס ונוטלת את הכסף והיא מתרצה לו (שם שמות לה).פסים, שהיתה מגעת עד פס ידו ד"א פסים שהיתה דקה וקלה ביותר ונטמנת בפס יד (שם בראש' פד). ולא יתן פס ידו תחת שחיו ולא יתן תבשיל תחת המטה ולא ינעוץ סכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון וכו' (מדה"ג דבר' ד ט, הסגלה). — ובסהמ"א: לך התרפס, התר לו פס יד לשלם לו ממונו (רש"י, משלי ו ג). אי זו היא כתף, פסיגין המחוברות בשדרה זו על גבי זו, נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעין בפס ידו (רמב"ם, מתנת עניים ד יח). מי שרגלו כולה שוה שנמצא רוחב פס אצבעותיו ברוחב עקיבו וכאילו היא חתיכה שוה, מי שרגלו עקומה דומה למגל שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עם עקבו כאילו הם שני ראשי הקשת (הוא, ביאת המקדש ח יג). התוקע לחבירו, שמחבר אצבעותיו בפס ידו ומכה אותו באגרוף (ר"ע מברטנורה, ב"ק ח ו). סטרו, שהכהו בפס ידו על לחיו (שם שם). — ואמר הפיטן: בכפל כתנת בד יכסה שארו מפסי יד עד עקיבת רגל בם יפן מלא כל הארץ כבודו ויסיר דאגת כתנת הפסים (יוסי בן יוסי, אתה כוננת עולם ברב חסד, עבודה, מחז' איטל' ב, ריד). פס יד כתבה לקעקע צול בפסח (אמץ, קרוב' ב פסח). טל זורר על פס2 כבמדבר דק מחספס (ר"א קליר, אלים, תפלת טל). — ובהשאלה, קצה עץ או אבן, המשמש יתד או עמוד בבנין, בבאר וכדו', Latte, Palissade; latte, palissade; lath, palisade: עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמנה (רבי יהודה, עירוב' ב א). מותר להקריב לבאר ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה מותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין (שם שם ב). מבוי שגבוה מעשרים אמה וכו' צריך למעט וכו' והרחב מעשרים אמות וכו' צריך למעט כיצד ממעטו עושה לו פס וממעטו עד עשר אמות (תוספת' שם א א). כל מבוי מארבע אמות אין צריך כלום והרחב מעשר אמות מעמיד פס באמצע ונותן קורה על אחד מהן ודיו (רשב"ג, שם שם א ג). כותל שצידו אחד כנוס מחבירו ושווה מבפנים ונראה פס מבחוץ, שווה מבחוץ ונראה פס מבפנים נידון כלחיים (שם שם א י). ר' יהודה אומר בית סאתים מותר אמרו לו לר' יהודה אי אתה מודה בדיר וסהר ובמוקצה שאם ירצה לרבות ירבה אמר להן זו מחיצה ואילו פסין שם שם ב ב. היתה שם אילן או גדר או חיצת הקנים נידונת בפסין היתה חצר פתוחה לביניהם מותר לטלטל מן החצר לפסין ומן הפסין לחצר היו שתים שתיהן אסורות ומותר לטלטל בין הפסין (שם שם ב ד). חצר קטנה שאינה אלא כעשר אמות ניטל דופנה ברש' הרבים ונשתייר בה פס מיכן ופס מיכן מותר (שם שם י ט). לא סוף דבר גדר אלא אפילו עשה פסין אם אין בין פס לחבירו שלשה טפחים נידונין כגדר אפילו קמה ואפי' קשין (ירוש' כלא' ד ב). עשה פסין כנגד שלש גפנים יש לו מחול (רבי זעירא, שם שם ד ג). (עשה) פסין כנגד הביניין ויש בעומד ארבעה והעומד רבה על הפרוץ, כנגד העומד מותר, כנגד הפרצה אסור, עשה פסין כנגד הגפנים ואין בעומד ארבעה והפרוץ רבה על העומד פשיטא כנגד העומד מותר, כנגד הפירצה אסור (שם שם ד ד). עושה פס של ג' אמות וכל שהוא מרחיקו מן הכותל שתי אמות (ר' בא ורב הונא בשם רב, שם עירוב' א א). חצר ניתרת  בשני פסין ובלבד פס של ארבעה טפחים מיכן ופס של ארבעה טפחים מיכן (שם שם א ו). ולא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו אבל ממלא הוא ושופך לפני בהמה ושותה מאיליה, מתקיף לה רב ענן אם כן מה הועילו פסי ביראות (בבלי שם כא.). לא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד (רב יהודה בשם שמואל, שם כג.). א"ר יהודה סוכה העשויה כמבוי כשרה ואותו טפח מעמידו לכל רוח שירצה רבי סימון ואיתימא ריב"ל אמר עושה לו פס ארבעה ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן (סוכה ז.). — ובסהמ"א: שלשה מקומות המוקפין שלא לשם דירה זה בצד זה ופתוחים זה לזה שנים החיצונים רחבים והאמצעי קצר שנמצאו לשנים החיצונים פסין מכאן ומכאן והיה יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה נעשו כשיירא ונותנין להם כל צרכן (רמב"ם, שבת טז יד). מותר להקריב ארבע הזויות האלו לבאר והוא שתהיה פרה ראשה ורובה לפנים מן הפסין ושותה (שם יז כט). השמן משירד לעוקה אעפ"י שירד נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסין3 ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל וכו' (הוא, מעשר ג טו). וכן אם סיכך על גבי פסי ביראות בר"ה שהן שמנה פסין נעוצו' בארב' רוחו' זו כנג' זו שכל אחת נוט' אמה לכאן ואמ' לכאן וכו' כשרה הסוכה בשבת שבחג ומותר גם כן לטלטל בה (ר"מ יפה, הלבוש, או"ח סוכה תרלז). — וקצה של דבר וחתיכה ממנו בכלל: מרביצין שדה לבן שלא לזורעה זורעין לו פס פשתן ברביעית כדברי רבי אליעזר וחכמים אומרים לא זרעה פשתן יזרענה מין אחר לא זרעה בשבת זה יזרענה בשבת אחרת (שמח' ה ה). למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם, פסים פס ים (מד"ר בראש' פד). — ובסהמ"א: היה כולו צבוע ובו פס אחד לבן אפילו כגריס ונראה בו נגע יסגיר (רמב"ם, טמאת צרעת יב יג)4.