*, פְּסוּל1, ש"ז, — תכונת מי שהוא פָּסוּל, מום הפוסל אדם או דבר:  עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש לא הפילה אשה מריח בשר הקדש וכו' ולא נמצא פסול בעמר ובשתי הלחם (אב' ה ה). מקוה שאין בו ארבעים סאה ונפלו בו שלשה לוגין ונחלק לשנים פסול מפני שנקרא עליו שם פסול רבי יהושע מכשיר וכו' וחכ"א לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד (מקוא' ג א). ר' חנניה בן גמליאל אומר לכך הסגן ממונה שאם יארע בו פסול ישמש תחתיו וכהן גדול חוזר לכהונה גדולה (תוספת' יוה"כ א ד). מקוה פסולו בגופו ובעל מום פסולו בגופו (ר' עקיבה, ירוש' תרומ' ח ב). לשמו ושלא לשמו פסולו מגופו, לאוכליו ושלא לאוכליו פסולו מאחרים, לשמו ושלא לשמו אין את יכול לבור פסולו מתוך הכשירו (רבי יונתן, שם פסח' ה ג). מעשה היה וכהנת היתה ולא חשו להן משום ריח פסול (רב יעקב בר אחא בשם רב הושעיה, שם גיט' ב ו). ת"ר אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו, שני כל מצות כהונה גדולה עליו (ר' מאיר, יומא יב:). — ובסהמ"א: פרה שנולד בה פיסול תפדה (רמב"ם פרה אדומה א ח). ואמר הרב פתחו וראו אם יש פיסול בתפילין אלו ובדקו ולא מצאו בו שום פיסול (לקוטים מדברי יוסף סמברי, ברלינר 83.